אני מתחיל להרגיש כאחד שעבר על כולם.

התחלתי עם קטנים. לא כי לא ידעתי מה העולם מכיל אלא כי כולם היו כאלה. כולם הסתובבו אתם ושכבו אתם בלילות. כשהם קטנים.

מצחיקה אותי העובדה שאף על פי שהם היו קטנים, שכבנו אתם אז, כשהחשכה ירדה. כאילו לא הספקנו להסתפק ולגמור אתם כשהיה עוד אור בחוץ.

כמובן שהבידור מכך  מגיע רק בדיעבד. אז, גם אני הייתי קטן וזה נראה לי הדבר הכי טבעי ונורמאלי שיש, במציאות ההזויה הזו שניתן בכלל לראות אותה כטבעית.

כיום, כמו אז, זה מעין טאבו לא מוצהר כשככל שהזמן נע ונד רק מתחזק. רבים האנשים אשר היו נגעלים נוכח המחשבות הללו, כפי שחלקם גם היום מרגישים זאת. בשבילם לקרוא לפעולה הזו "טבעית" נראה הכי לא טבעי שיש.

הזמן חלף, ופתאום לא הצלחתי להתרגש כבעבר. גמרתי, גמעתי את אותם הקטנים אך לא חשתי שובע. גמרתי אתם מהר יותר ממצמוץ עיני.

לא הסתפקתי באחד, אז המשכתי לבא אחריו.

עד שהבנתי שזה לא המספר משנה, אלא קטנותם. עברתי לגדולים יותר. עבים יותר.

ניסיתי הכול כמעט. החלטתי שמן הראוי שאני אפסיק לשפוט את העטיפה.

היו מן המזרח הרחוק, והקרוב. צעירים יותר, וצעירים פחות. ניסיתי מכל הבא ליד, גמרתי במיומנות והמשכתי הלאה.

השכלתי, למדתי, נהניתי, גמרתי והמשכתי הלאה במהירות מתגברת בחיפוש אחר אותו אחד שיספק אותי.

זה לא קרה.

היו גם רומנים. אחד שגרם לי לגמור סדרה של סיפוקים רגעיים ולאו דווקא מפגש חד פעמי ביני לבינו.

כבר שנים שאני עושה זאת. כבר שנים שאני מחפש. כבר שנים שאני לא מוצא.

ככל שהזמן חולף, ככל שאני עובר על רבים כל כך, כך מתחזקת אצלי התודעה, הידיעה וההבנה.

הגודל כן קובע.

רק שעכשיו נותרתי לבד בלי יכולת לספק את עצמי. אני כבר לא מוצא גדולים יותר.

אני לא מתייג אותם לפי גילאים, אני לא מתייג אותם לפי מוצאים, אני אפילו לא מתייג אותם לפי העטיפה.

רק לפי הגודל.

היכן ישנם גדולים יותר? עבים יותר? כאלו אשר יפתחו בפני עולמות חדשים? אחרים? מרגשים יותר, מרתקים יותר, נמרצים יותר?

בבקשה מישהו יכול להמליץ לי?

אני רק רוצה ספר טוב!