יום שישי ה13.

לא היה יכול להיות יום יותר גרוע.

יצאתי מהבסיס בשעות הבוקר המאוחרות והגעתי לביתי לאחר מספר שעות קטן. לשמחתי הרב קיבלתי טרמפ כמעט עד הבית.

כשנכנסתי לחדרי, נחתתי על מיטתי כקרש. מותש משבוע ללא שינה, מותש ממשחקי כוחות מטופשים, ודואב מדלקת בלצלעות.

כשרוקנתי את כיסי על מנת לזרוק את המדים לכביסה, שמתי לב פתאום למשהו משונה.

היו אצלי מפתחות. לפורד. ולאמבולנס.

בעיניים פעורות אצתי רצתי וחיפשתי לעצמי טרמפ חזרה לבסיס.

מזל מופלא, להשאיר את מפתחות רכבי הכוננות והפינוי אצלי.

אבי הסכים להקפיץ אותי מה שהפליא אותי. לא שאלתי אותו כלל אלא ישר התקשרתי לחבריי והוא שמע את השיחה.

אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנסעתי אתו לאנשהו.

נסעתי, ונסענו, וכמובן כי יום שישי נכנסנו לפקקים.

לשמחתי, כשאנשים ניסו להידחף ולהעקוף אותי לפני רמזורים וכו' אבי נתן שאגת מנוע שהרתיעה את רוב המכוניות.

כמעט והרגשתי טוב עם כך שיש לנו ג'יפ סופה בבית-

עד שהוא נדם כ4 ק"מ לבסיס שלי, בכביש הגישה אליו באמצע חור של שום מקום.

שלוש שעות היינו תקועים שם,

ורק ב7 בערב הגענו הביתה אחרי שהקפיצו אותנו, נסענו באוטובוס ומונית.

כשהתקלחתי הבנתי שבשעה הזו מחר אני אהיה כבר שוב בבסיס.

ואת השבת הבאה אני סוגר.

ואני כל כך לא מצפה לזה.

ומשחקי הכוחות שהזכרתי קודם- בהחלט מטופשים אבל קורים כל הזמן בצבא. איכשהו, אנשים חושבים שאם יש עליהם דרגות והם בתפקיד מסוימים- הם חייבים להוכיח שבלעדיהם העולם יקרוס.

זה משחק כוחות מטופש בין סגן לרב- סרן. זה משחק כוחות שהאחד יוצא טיפש והשני לא. זה משחק כוחות בין רמת גדוד לחטיבה.

זה הדבר הכי לא קשור למציאות והכי מפגר שנתקלתי בו בשבוע הזה.

זה הדבר שהכי הרגיז אותי.

זה הדבר שאני אוציא עליו את כל התסכולים שלי.

אני יודע שלעיתים יש לי בעיה עם דרגות- והיו לי כבר תקריות כי אני לא יודע לשמור על הפה שלי,

אבל בשם זקנו של מרלין- אף אדם, אבל אף אדם לא יתקוף אותי ויצא מזה בשלום.

רואים? מטופש.

אך מה, הוא בתור רס"ן היה צריך לדעת טוב יותר. במיוחד לא להתחיל לשחק אתי משחקים כשהוא חורג מסמכויות רק בשביל להראות עד כמה הוא חשוב. והוא לא.