לפי המצב שנראה כרגע-

אני לא אודח מתפקיד.

אפילו לא קרוב לזה.

מה חבל.

תהיה לי עבודה, והמון, אבל זה יסתכם בזה. עבודה רבה.

אני מקווה שאחרי חילופי הקיץ, לאחר שכמעט כל הקצינים שאני עובד אתם יתחלפו, המצב יהיה יותר טוב.

בריא יותר, בעיקר.

אני מחפש שותפים לעבודה ולא כאלו אשר רק יקשו עליה.

מאחר והמצב של הביקורת כרגע נראה טוב, הרשתי לעצמי לצאת הביתה.

כשנסעתי ברכבת פיניתי את מקומי לאישה מבוגרת ממני.

זה קרה עוד 4 פעמים במהלך שעת הנסיעה, כאשר בכל פעם אנשים עולים ויורדים,

אני מתיישב ומפנה כלאחר שנייה את מקומי בקידת ראש קטנה לעבר מבוגר.

בפעם האחרונה שפיניתי את מקומי התחילו לדבר איתי זוג המבוגרים שפניתי לבחור את המקום, מאחר וראיתי אותו קודם,

והוא כתגובה אמר שהוא ישמור אותו לגברת.

במהלך הנסיעה, כשאני עומד לידם, הם גרמו ללחיי להאדים.

היא: "איזה ג'נטלמן, הוא כמו פעם"

הוא: "מאיפה קיבלת את החינוך הזה?"

ואני מסמיק. אין לי מה להגיד, אך כדי לצאת ידי חובה אמרתי, "מהבית".

שקר.

אם כבר, זה הדבר האחרון שניתן לשייך לחינוך ביתי.

אני חושב ששקר זה, הוא זה שבעצם גרם לי לחוש בושה. בושה בבית שלי. במה שהוא מייצג בעיני.

את כל הדברים הלא נכונים. את העבר שאני לא רוצה להיזכר בו.

את הבריחה המתמדת ממנו.

אך תחת כל הבושה הזה, אני חב לעצמי את תחושת הניצחון על אופי. על מה שיצא ממני. ואני כל כך גאה באופי המלבב שלי שאני כמעט ותמיד מגזים בנוגע אליו,

ובכל זאת,

להיות "ג'נטלמן", להיות נוח לבריות, נחמד למבוגרים, וכשמתייחסים לעובדה שאני קצין- כן. אני צריך לחוש גאווה.

תמיד ראיתי את עצמי כפינקס, יצור של אש וכוח המגיח מהמוות, המחשכה, מהעפר. מהבית.

בהמשך הנסיעה, התחלתי לחוש עצב על כך שנהרסו לי האוזניות ואני לא יכול לשמוע מוזיקה. באותה הדקה פנתה אלי שוב הגברת המבוגרת בטוענה מטרידה,

"ראית את כולם? נורא. פשוט נורא. כולם בטלפונים שלהם. איך זה? ומה יקרה כשזה לא יהיה? פעם היה יותר טוב".

הסכמתי אתה.

אף על פי שרציתי לשמוע מוזיקה, יותר מכך רציתי לשוב ולפתוח את הספר שלי. לחזור ולקרוא בו.

אחרי שנרשמתי במיוחד לספרייה בשביל לקבל אותו.

וגם בו אני מתבייש,

הרי, איך יתכן ורק עכשיו, בגיל 22,

אני קורא את "תמונתו של דוריאן גריי"?

אני רוצה לחזור לעבר,

למצוא את עצמי ישוב על כיסא עץ תחת שמשייה כשלידי ישנו שולחן עם ערכת תה על מפה לבנה המנפנפת ברוח קלה,

לגדות נחל אשר מימיו מנצנצים קלות באור השמש המרצד.

לשבת שם ולנשום את האוויר, לחייך לעצמי ולהעביר עוד עמוד בספר שזה אתה יצא לאור.

במקום זאת אני מול צג מחשב כשאורו הוא זה שמרצד על עיני.

שומע את Someone like you של Adele, ומקווה,

מלא ציפייה.

ליום שיבוא, ושוב אחוש וארגיש את מלוא העוצמה הכרוכה בטרחה המלבבת הזו שגורמת לנשיכות שפתיים,

עפעוף עפעפיים, לזוהר הנוצץ מתוך עיני הירוקות מבעד למסך ריסי המעוגלים, לליקוק הקל להשבת בוהק השפתיים.

לפיתוי של אותו אחד כשאני יודע שהוא כבר שלי,

לפיתוי המתגרה,

לחיוך שלא יורד.