בדקתי את העבר.

אני חי את ההווה.

אני רואה את העתיד.

שום דבר לא ישתנה.

נכנסתי היום למרפאה, מאחר ומזמן לא ישבתי אצל קצינת הרפואה החטיבתית והיא מחפשת אחרי כבר ימים.

נכנסתי בלי להודיע. החובשים, הפרמאדיקים והרופאים מכירים אותי.

אפשר להגיד שהפכתי לחלק אורגני של מחלקת הרפואה ואינספור פעמים החובשות הסתכלו עלי במבט עצוב ושאלו אותי למה אני לא יכול להיות הקרפ"ח שלהם.

הפעם לא היה צחוק באוויר. לא מוזיקה ולא צעקות.

חלפתי על פני חדר הטיפולים ובאתי להיכנס למשרד הקרפ"חית, כשראיתי שהיא בדיוק שוטפת את פניה.

עיניה היו אדומות והיא ניגבה את אפה.

עשיתי צעד אחורה ואז השתלטתי על עצמי.

בצעד בוטח נכנסתי, סגרתי את הדלת וחיבקתי אותה.

היא בכתה, התייפחה והביטה בי במבט של ייאוש.

"די כבר. אני לא יכולה עם המקום הזה".

היא הגיעה רק חודש לפני. אני מרגיש כמוהה.

היא, קצינת הקשר החטיבתית ואני מרגישים את אותו הדבר.

אנו לא נושאים על כתפינו רס"ן ולכן לא מתייחסים אלינו. מזלזלים ולא נותנים גב.

אנו נלחמים בתחנות רוח כדון קישוט.

סגן מפקד החטיבה האהוב שלי התגלה כאימפוטנט.

אוזלת יד מוחלטת כשלושתינו ניצבים כעציצים ולא מצליחים לעשות כלום.

אין במקום הזה תקווה,

בתור בדיחה אמר לי היום אחד הנגדים שלי, "בטח בנו את הבסיס על בית קברות",

ועד כמה שאני לא מאמין באמונות תפלות אני מתחיל לשקול את הדבר.

זה באמת המקום. האווירה. זה לא רק אני.

חור שחור אשר שואב כל מוטיבציה ורצון לשנות ולשפר.

אני צנחן קרוע מיתרים.

אני מבין את גודל הסכנה,

אני רואה את הקרקע קרבה במהירות מסחררת,

ובכל זאת,

אני לא יודע עד כמה חמורה תהיה הפגיעה.

אולי אני אצליח להשתקם.

אולי אני אצא משותק רק בחלק מגפיי.

ואולי,

אולי אני אמצא את מותי.