פעם היו זמנים שכל רצוני היה לברוח מהבית.

פעם היו זמנים שכל רצוני היה לצאת מהצבא, ולהגיע אליו. עדין לא לבית.

פעם הין זמנים שהיה לי בשביל מה לצאת מהצבא.

פעם היו זמנים שהצבא נתן לי נחמה כשהיה לי קשה בבית.

פעם היו זמנים שהחופשות מהצבא נתנו לי נחמה כשהיה קשה שם.

אז הייתה פעם שהצורך לצאת מהצבא פסק. להפך, להישאר ולהישאר ולהיות כלוא בבועה הזו על מנת לא לחזור לבית.

כי שם, כבר לא מחכה לי שום דבר טוב.

כעת הצבא אינו מקור נחמה,

והבית, נשאר כתמיד.

אין לאן לברוח, אין במה להתנחם.

אני בוהה באוויר כשאני כבר לא יודע איך להגיב ומה לעשות.

אני יושב שם בוהה.

אני ממתין.

מי ייתן והזמן יחלוף, ואתו אולי הדברים ישתנו.