ישבתי שם משועמם קלות.

הסתכלתי סביבי וסלדתי מהאוויר הרעיל מעשן סיגריות.

סקרתי את סביבתי תוך כדי התמקמות נוחה יותר על הספה, ונטייה חדה יותר לכיוון הקיר.

ישבתי ועשיתי עצמי מתעניין בנושא המדובר בקבוצה הקטנה שלנו, אף על פי שזה כלל לא עניין אותי.

עניין אותי יותר זמן השהייה עד אשר האלכוהול יגיע.

הטרידה אותי יותר העובדה שהיא שם. אחרי חודשים שלא בילינו יחד. חודשים שהרגשתי משוחרר ונוח עם עצמי.

אך היא חזרה, בשגיאה הרת גורל, שבה הפכתי לנחמד.

היא נוגעת, נצמדת, ובוטה.

כבר כתבתי עליה מספר פעמים. כבר ברחתי ממנה אינספור פעמים. כבר אמרתי לה ישירות ואף העפתי אותה מחיי,

אך היא לא לומדת.

ישמרני סנטה אישה,

אפילו אם לא הייתי נמשך לבנים לא הייתי בא במגע אתך!

וכך יצא שאני יושב בפאב עם חבורת בנות, כשאני נצמד לקיר וכמעט ומתמזג אתו,

כשהיא לא מבינה למה אני מתרחק ממנה ורק מתקרבת ונצמדת אלי יותר.

וחלקן יודעות. לחלקן אני שולח מבטי יסורים והן רק צוחקות לאכזריות העולם.

כבר נטשתי אותן מוקדם יותר, אך חזרתי מאחר והייתי זקוק לשחרור.

לעשות משהו, להרוות את הכמיהה לחיים. להרגיש טוב אחרי שבועות של זוועה, שכלל לא נעלמת.

כמעין רחמי אלים הוא נראה מבעד לערפל סמיך, חותר ועובר בחינניות מבין האנשים.

כשראה אותי יושב שם עם מבט יגע מהחיים הוא חייך, ואני כתגובה, גם.

הוא הניח לפני את הכוס ואמר בלבביות, "הנה הקסטיל שביקשת".

הסתכלתי עליו, על כוס המשקה ונתת בו מבט קר.

"מה זה?"

הוא נתן לי מבט מבולבל, תוהה לעצמו אם התבלבל בהזמנה.

"הזמנתי קסטיל. בכוונה שהמשקה יגיע עם כוס קסטיל".

במבט מתנצל אמר שאין כוסות.

בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, כשאני מותש אחר הטקס בבסיס, שבתי הביתה בשעה לא שעה.

כשאני תופס את האוטובוס האחרון ממרכזית תל אביב צנחתי אפוס כוחות כיסא וכמעט ונרדמתי.

כמעט.

חייל העיר אותי מהצניחה להירדמות במגע על כתפי.

פקחתי את עיני וראיתי משהו מוכר בפניו. הוא זכור לי מאיפשהו, ועם זאת, אין לי מושג מאיפה.

דבר זה שכיח אצלי. כל הזמן אנשים נגשים אלי באהבה כאילו היינו חברי ילדות, כשבעצם אני אפילו לא זוכר אותם.

הזכרתי לעצמי שהזיכרון שלי הוא דבר מטופש שחייב מתישהו להתחיל לפעול.

הוא הזדהה בפני כמלצר של הפאב שאני פוקד כל הזמן. התחילה שיחה שזרמה והייתה חביבה,

אף על פי שעפעפי רצו לרדת מטה.

לבסוף הייתה לו שיחה ובזמן הקצר שהוא ניהל אותה, ובאמת שהוא עשה זאת מהר, אני כבר צנחתי מעבר להכרה ונמנמתי.

הוא ניסה למשוך את תשומת ליבי אך אני וויתרתי כשאני מזכיר לעצמי להמשיך את השיחה הזו כשאני אגיע לפאב.

כשהתעוררתי וירדתי בתחנתי, שמתי לב שהוא ירד גם.

במבט קצת מופתע שנינו פנינו לאחד השני בקולות הפתעה ותהייה. נפרדנו לשלום והלכנו.

בסופש שלאחר מכן סגרתי שבת, אך אחותי סיפרה לי שהוא נגש אליה ושאל עלי.

וכשיו הוא מביא לי קסטיל שלא בכוס קסטיל!

מה הקטע?! שותים משקאות בגלל הכוס שלהן, שלא ישקרו לכם.

לאחר כשעה ביקשתי ממנו עוד כוס. אך הפעם אמרתי שאם אין כוס קסטיל שיביא לי מים. בסומק קל הוא הביא לי מים ונתתי בו מבט מאוכזב. הפצרתי בו ללכת ולמצוא לי כוס קסטיל.

לאחר כשעה נוספת הוא ניגש אלי בחיוך כובש והניח לפני כוס קסטיל, עם קסטיל. חייכתי אליו והודתי לו בחדווה,

הוא נשען ולחש לי באוזן שאני לעולם לא אדע עד כמה הוא טרח בשביל להביא לי אותה.

בו במקום החלטתי שבפעם הבאה כשהוא יגש אלי אבקש את מספרו.

אך הבנות החליטו לעזוב את העמדה, ופתאום הגיעה מלצרית במקומו.

אולי בפעם הבאה.

אגב,

מצעד גאווה משהו, החלטתי ללכת למרות שאין לי באמת פאונטה,

מישהו יודע מתי זה?