"הלב דועך מוות איטי,
מוות איטי ומייסר,
כל דקה כל שניה,
כאילו קמל הוא.

כל תקווה נושרת כמו עלה,
עפה ברוח ונשאת אל על,
אך יש פעמים אשר הרוח חזקה,
סוחפת איתה ללא עצירה,
מעלימה מהעין ולא מחזירה.

עד שיום אחד אין עוד...
אין עוד תקוות.
כלום לא נותר,
אלא עץ ערום מעליו,
מחכה שיכרתו את ענפיו..."

כתבתי זאת בתיכון.

כשהסתובבתי היום ברחוב, כשהשמש קופחת מעלי ומוזיקה באוזני,

נזכרתי בו.

חשתי, כמו גם עכשיו,

כאדם שלא הולך לשום מקום.

ובכן, יש לי מטרה, אך הדרך ארוכה ואולי אפילו לא כדאית.

יש כל כך הרבה דברים באמצע, מחוייבויות קודמות ומחשבות זוטרות.

המטרה היא יפה, אבל אולי היא כלל לא מטרה אלא חזון.

אני שב להרגיש כפי שחשתי לפני שנים.

לעבור כל כך הרבה בכל כך הרבה זמן,

ולחזור לאותה נקודת התחלה.

הרגשת חוסר האונים אינה כבר חזקה, אינה משפיעה.

היא כבר כמעט מובנת מאליה, מעלה גיחוך ועצב.

יש משהו משחרר בהימצאות בסוף העולם. כשהאימה לפניך ואין דרך לעצור אותה,

תמיד אפשר פשוט לקום ולהחליט שלא.

פשוט לשים קץ להכל בדרך שאני בוחר בה.