בחיים לא חשבתי שזה יקרה לי שוב.
הרי זה אני, אני לא אחד שיכול לשמור על מצב רוחי ביציבות.
אני נע מהר מדי, כל הזמן, וחושב.
מעמיק ובוחן, סוקר ומחשב,
לעולם לא נח. תמיד מנתח,
תמיד רץ ואץ.
גם אם אהיה האדם הכי לחוץ בעולם,
גם אם אהיה האדם הכי שבוז בעולם,
גם אם אהיה האדם הכי עצבני בעולם,
זה תמיד יחלוף לי.
זה תמיד יעבור לי.
מלבד אז, לפני 5 שנים.
וכעת.
מצב רוחי קבוע. לא משתנה.
הוא כחור שחור אשר שואב הכול.
זה לא דיכאון, זה משהו אחר.
זה חוסר תחושה, זה חוסר הרגשה.
אדישות אשר אינה משתנה.
המצב כל כך גרוע שכבר אי אפשר להשפיע עלי.
כבר אי אפשר לזעזע אותי, אי אפשר להכניס אותי לשוק.
אני פשוט חולף על פני כולם, בין אם שמחים, עצובים, כעוסים ועצבניים.
אני לא משתנה.
כי המצב לא ניתן לשינוי.
ואני השתנתי. ומעולם לא חשבתי שהתפקיד שלי יכול לשנות אותי, להשפיע עלי כמו עכשיו.
ירדתי בחודשיים האחרונים 10 קילו.
בזה הרגע פשטתי את מדי וזרקתי אותם לצד.
מחר אלבש את המדים שמעולם לא נכנסתי אליהם, שקיבלתי בטעות ומעולם לא היה לי כוח להחליף.
ק'.
אין לי חשק לכלום. אין לי תאווה, אין לי תשוקה,
אין לי רצון.
אני הכי מתגעגע לתשוקה,
לאהבה שלי לתפקיד. להערכה שאני קצין. משהו שתמיד העלה לי חיוך, גם אם הוא היה פנימי והוא היה ממש קטן.
עובדה זו תמיד הראתה לי שאני שווה משהו.
עכשיו זה לא מזיז לי.
הדבר כבר אינו משנה לי. אהיה קצין, לא אהיה, הדבר לא משנה כלום.
הכל כל כך חסר משמעות.
הדרגות חלולות. התפקיד שווה ערך לאוויר.
במיוחד כשלוקחים את כל הכוח ומעלימים אותו כלא היה.
אני מתגעגע, לתשוקה.
לאהבה.
כי פעם אהבתי להיות קצין.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy