רבות הפעמים אשר אני חושב על מותי.

אך לא כאופציה, כיציאה לעת מוצא, מעבר לכך.

אני חושב על היום של אחרי.

בעבר חשתי זעם כה עז אשר ליבה את לבי בתחושות כה עזות אשר כל רצוני היה לפגוע, אם לא להרוס,

את כל אותם הנותרים מאחור. את אלו אשר הובילו אותי למותי.

אלו אשר הפכו את חיי לגיהנום עלי אדמות.

עם הזמן הדברים השתנו, לרבות התקופות. ואף על פי שהמון דברים נשארו קבועים בחיי, הזרע של אותם הדברים אשר הרסו אותי,

הבנתי שהם גם בנו אותי.

כיום גישתי שונה למוות.

כיום אני לא מסוגל ליטול את חיי, אבל אולי זה ישתנה. כמו כל דבר.

מאחר וגישתי למוות אכן מתונה יותר כיום ורגועה,

אני תמיד חושב מה לעשות עם הקצת שיוותר ממני.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי עם גיוסי לצבא זה לכתוב ב'צוואתי' שרכושי וכספי יועברו במלואם לבן זוגי.

נכון שלא כתבתי שהוא בן זוגי, אך כתבתי בקרבה שהוא 'חבר'. שהפרשנים יעשו זאת עם מה שהם רוצים.

אולי זה נראה כצעד משמעותי, אך בשבילי ממש לא. זה נראה כדבר הטבעי ביותר וההגיוני ביותר בשבילי. גם הפרוצדורה לא מסובכת כלל,

הרי בסך הכל אין באמת 'צוואה' אלא סתם טופס שממלאים עם הפרטים, כשאחד הסעיפים זה מה לעשות לאחר מותך. האם להעביר לזכאי על פי חוק, או לפי בחירה אישית של החתום עם אחוזים.

לאחד שנפרדנו,

אחד הדברים הראשונים שעשיתי שאכן הוכיחו את פרדתנו, זה שינוי הפרטים.

ניגשתי למחרת בבוקר אל השלישות ושיניתי את המוטיבים.

לא עוד אחד ויחיד,

עכשיו החלוקה תהיה שווה בין תאומותיי.

כעת אני שוב צריך לשנות זאת.

אין לי רצון שמשהו יגיע אליהן. דבר זה, גם יצהיר בעיני עצמי את הסוף.

סוף למשפחתי.

ועכשיו,

למי אני יכול להוריש את כספי?

הדבר האחרון שאני רוצה זה העברת הכספים אל משפחתי לאחר מותי. הם האחרונים הזכאים לזאת.

מתנדבים?