בשבועיים האחרונים השתנתי.

הפכתי למשהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי.

הפכתי ל"לויאלי".

על פניו, מושג זה אמור להיות שזור פלאים בתוך חיי, במיוחד לאור העובדה המלבבת שאנוכי קצין מלא חן בצה"ל, אך בואו נדבר דוגרי-

לא.

בשבילי (ובשביל רבים אחרים אשר מדי פעם לובשים מדים אשר לאו דווקא מדגישים את צבע עיניהם כמוני) להיות לויאלי משמעותו לסבול בשתיקה.

כן.

בצער רב וביגון קודר אני מכריז בזאת שאהבתי לצבא, קמלה לחלוטין. כל כך לחלוטין שאפילו שרידים אין, עלי הכותרת של הפרח המרהיב הזה הפכו לאבק.

העצב שבדבר הוא השינוי שחל בי. לטובה, ללא כל ספק, אך איבוד של צלם האנוש שלי. האישית והאנוכית.

האדם הוא חיה מופלאה המסוגלת להסתגל במהירות יחסית למצב המשנה של השטח.

כרגע, גישתי לצבא היא 'לא לשים זין'. גישה של רבים מהחיילים אשר אני מעולם לא הסכמתי לה בשל אופי, אבל נו, על הזין שלי. הצבא זה חתיכת שטות שבחיים שלי לא נתקלתי בה. ארגון אדיר שכל מטרתו בעולם זה לבזבז.

בחיי שאני בספק אם קיים כרגע קצין יותר שבוז ממני, לעזאזל הצבא ממש השקיע בשביל להביא אותי למצב הזה.

השבוע כינסו את כל המטה לקפ"ק.

אני אוהב קפ"קים. זה כמו חופשה. חסר תכלית אבל חוסם להפליא טלפונים וחיפושים אחרי, 'אני בקפ"ק, תחזור אלי בפעם אחרת' (לעולם לא).

לעיתים לא נדירות כל כך הקפ"ק עצמו הוא פשוט ישיבה בשם אחר. וכמו כל ישיבת מטה מכובדת, המטה הבכיר כונס.

אל"מ-1.

סא"לים- 6.

רס"נים- 5

סרן- 1

סגן- 1, אנוכי המכובד.

בדר"כ אני שותק בישיבות אלו, לא כי אין לי מה להגיד, אלא פשוט זה לא מעניין אף אחד. בהתחלה הייתי לוקח ללב. עכשיו ממש לא אכפת לי. מכלום.

ק. האג"ם העביר איזו מצגת שטות כשלאחריה הסא"לים הגיבו ונתנו הערות. הוא היצור החביב עלי. הוא עובד בשיטת עבודה נפוצה בצבא. 'פול גז בניוטרל'. כל הזמן לחוץ, כל הזמן עובד- ועל כלום. בחיי שהוא מבזבז חמצן בקצב רצחני.

כשאחד המפקדים שאל אותו משהו, לשנייה עיניו נפערו והוא הגיב ב'שאלות בסוף'. חייכתי לעצמי. הרי ברור לכולם שזה הנוסח המעודן ל'אין לי מושג מה התשובה, בונה על זיכרון קצר'.

אחת ההערות הופנתה אלי, כמעין הנחייה לביצוע.

"רשמתי את ההערה לפני", לך חפש מי ינענע אותך.

לאחר התייחסות המפקדים, לפני התייחסות המפקד הבכיר,

תור המטה היה להתייחס.

כשהאל"מ פנה אלי, במבט על ניירו המקושקש (בשרטוטים של פרחים, ראיתי זאת) ושאל בקול משועמם אם יש לי מה להגיד, אמרתי שישנם 'פערים מסוימים שיש לקחת בחשבון'.

ולא שחשבתי שיקרה עם זה משהו, אבל כדאי מאוד שמישהו יתחיל להבין ש'פער מסוים' זה בעצם 'תהום בלתי ניתנת לגישור בין המצוי לרצוי'.

כתגובה לטענת אחד המפקדים, אשר גם אותה כתבתי (בדיו נעלם, על קרח) אמרתי שהאופרציה מסובכת.

כשבמציאות זה פשוט לביצוע אבל לא בראש שלי.

לקראת סיום הקפ"ק האל"מ ירה רצף 'אני מאשר/ אני לא מאשר' כשמשמעותו זה 'אני חשוב'.

בסיום הקפ"ק הייתה לי פגישה עם הסמח"ט היוצא, מפקדי היקר, ועם הסמח"ט הנכנס.

הם בדיוק ההפך הגמור מאחד השני. הבחור החביב הוציא לי את שאריות האוויר שנאשרו במפרשי. במקום פגישה עניינית של  30 ד' תוך 10 ד' יצאתי משם יותר יבש מהסהרה.

הצגתי לו את תוכנית העבודה שלי כתגובה לביקורת שנעשתה לאחרונה (וכאשר מבינים שביקורת זהו תהליך שנועד לשפר יעילות ומוכנות למלחמה אשר בהכנות לה מופסקת כל עבודה מיותרת ומתרכזים בצביעת גדרות ואיסוף בדלי סיגריות, לא פלא שאלו יהיו תוצאותיה),

והוא בתורו הסתכל עלי במבט אטום וצירף את המילים "בהגדרה-" אשר פירושה זה 'באין נימוקים טובים, אני מפעיל את 'בכירות הדרגה'.' "-הדבר לא לפי התו"ל", שפירושו זה 'רעיון חדשני ומבריק, שכח ממנו'.

הבנתי. אני "מיישר קו". מחזיר את עצמי לבינוניות החמימה.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

ובנוגע לזוגיות, אז בנים מתחילים לתסכל אותי. בייחוד הומואים. בייחוד קצינים.

ומצד שני, נכחתי בחתונה בחמישי. מלבבת ואדירה. חתונה קיבוצית. מהחתונות המקסימות הללו אשר מתרחשות בלול ליד הרפת. בחיי, הריחות היו פסטורלים משהו.

הייתי מחוייט משהו, עם כפכפים. רק בשביל שאוכל להשתלב באווירה. ואכן, מעולם לא הייתי בחתונה כזו. הכל היה משולב במעין קסם עתיק, כאילו חתונה זו מזמנים אחרים שלהכל היה משמעות, לארץ, לטבע, לאהבת האדם, לקסם שבייחוד. למרכז שהוא מיסוד האהבה.

בסוף הערב נותרתי סמוק קלות מריקודים ועם כרטיס ביקור.

"כשאתה בת"א, תתקשר אלי".

ואולי אפילו אעשה זאת.

אף על פי שהוא הגיע מבחורה.