שבוע זה התחיל בדרך נהדרת.

קמתי ביום ראשון בחמש בבוקר מהשעון המעורר הקבוע.

בהיתי בו בחיוך ועצמתי את עיני חזרה.

"השבוע אני ברגילה!"

כן, כן. החלטתי לקחת חופש מאחר ויש לי נטייה לא לעשות זאת.

אט אט נזכרתי בתהליך המפרך של אישורה, מהכניסה לסמח"ט עם הלחיצה לאשר לי אותה ולדאוג לחתימתו, ועד ביטול הלו"זים השונים שלי בלשכות השונות.

....

לשכה....

משהו צלצל לי מוכר בנוגע אליה...

ואז זה הכה בי.

סאמקקק לא אישרו לי את ראשון בגלל לו"ז שהמח"ט החליט שאני חייב, אבל חייב להיות בו.

לא ממורמר יותר מדי זינקתי מהמיטה ולבשתי את מדי. לא נורא, כולה יום אחד. נזרום אתו.

נסעתי לבסיס והגעתי אליו ב8 כיאה לקצין שכמוני. עבדתי ועבדתי ושמחתי כי היום זז והתחיל לנוע לכיוון הצהרים,

כשקיבלתי טלפון מהלשכה.

אושר וחיוכים עניתי בעליזות ואמרתי להם שאני שמח שהם זכרו לאחל לי חופש נעים.

"לא, אתה לא מבין. מחר המח"ט רוצה שתרד לנבטים. הוא לא מאשר לך חופש".

סגרתי את הטלפון ובהיתי בו. טוב, נו. לא נורא. בכל מקרה שקלתי לרדת לנבטים, הרי סך הכל, אחד הנגדים שלי מקבל דרגה.

בערב נכחתי בלו"ז החובה של המח"ט. ארוחת הפרידה מהסמח"ט. הסמח"ט הנכנס גם היה שם, ואני כאמור, לא מחבב אותו.

אני מוזר כזה. אני לא מעוניין בלהיות חביב לאנשים שלא חביבים אלי. באמת שזה תלוש מהמציאות ואני חייב להתגבר על כך. או לחילופין, שהוא יחפש אותי במייל.

במהלך הארוחה, כשאני ישוב מול המח"ט והסמח"ט הנכנס (ובאמת שזה לא כוון לכך, פשוט איכשהו הם פשוט נכנסו והתיישבו מולי כאילו אנחנו איזה אחים לנשק או שקר כלשהו), קלטתי את שני אלה מתחילים לדבר על הדיאטה שכל אחד עושה, אלו מאכלים אוכלים ומה סדרת הכושר שהם עושים ע"מ להישאר בכושר.

ישמרני סנטה, לשניה הרגשתי כאילו אני באויטה.

סתם. הייתי רק פעם אחת באויטה ושם ממש לא יושבים וסופרים קלוריות.

בהמשך הערב, כיאה לכל פרידה, כל אדם אשר מחשיב את עצמו החל לאחל בהצלחה לרגל סיום התפקיד.

מפקד עוקץ נעמד ובין מלל דבריו אמר 'היית אוזן קשבת...', בהחלט. הוא היה קשוב מאוד. אני אהבתי את הסמח"ט היקר שלי והערכתי את כנותו של מפקד עוקץ. עם זאת, אני לא חושב עד כמה מפקד עוקץ הבין שהוא קלע בול. 'אוזן קשבת'. לחלוטין. רק חבל שאין משהו מעבר לאוזן. הוא הקשיב נהדר. עשה משהו לאחר ההקשבה, קצת פחות.

כשמפקד לוט"ר וקל"צ איחל צפיתי בסמח"ט הנכנס. הבחור עמד משועמם בהפגנתיות יתרה. אני די בטוח שהוא שבר שיא בגלגול עיניים וחיפוש אחר משהו בלתי נראה- אך מעניין הנמצא על התקרה.

בסיום הערב ישבתי לקפה ושיחה עם קצינת הרפואה החטיבתית. שיתפתי אותה במאורעות חמישי בלילה, ולאחר שהיא שמעה שקיבלת את מספרה של בחורה היא בהתה בי בעיניים פעורות.

"אבל היא בת!"

"נכון, אין לי בעיה עם בנות. פשוט בנים זה יותר מגניב".

"אתה פשוט חמדן, זה מה שאתה!"

למחרת, כפקוד הממלא הוראות, ירדתי לנבטים. ויש לי בעיה עם הבסיס הזה. אני מבלה בו די הרבה, אך עד כה חיל האוויר לא הצליח להנפיק לי כרטיס כניסה מאחר ו"אין לנו כרטיסי פלסטיק". ניגשתי לעמדת הקבלה ועמדתי שם שעה עד אשר הגיע תורי. כשההמתנה תמה ביקשתי כרטיס כניסה, כשהשארתי את החוגר שלי כפיקדון. קיבלתי את הכרטיס וחציתי את הכביש ע"מ להעביר אותו במכשיר ה"ברקוד" ולהיכנס בש"ג.

לא עבד. בהיתי במכשיר המטופש והעברתי שוב את הכרטיס. נדלק אור אדום. עשיתי זאת שוב ואז השומרת החלה להתקרב.

בהיתי בה, היא בי, ושיח התבדר לו ברוח כחלק ממערבון.

היא הידקה את אחיזתה בנשק ושאלה למעשי. זה הספיק לי.

"מנסה להיכנס בשער המוזרגג הזה שלכם, גמכן חיל האוויר המפגר הזה עתיר התקציב עם החוקים המטופשים שלו ולקיחת החוגר בשביל לקבל כרטיס כניסה שלא עובד #$%#$%@#"

היא סידרה לי את הכניסה. לא לפני בירור עם ביטחון המידע והקבלה שאכן אני רשאי להיכנס לבסיס.

למדתי משהו. אם בא לי להישרף בשמש ולהזיע מחוץ לגדר, כדאי להגיע לנבטים מאחר וההצלחה כמעט ומובטחת לחלוטין.

במשרדי היחידה תלויה לה תמונה של מטוס עם כיתוב. אחד המ"פ עמד מאחורי בחזה מנופח ואמר שאכן הם מקיימים את הכתוב.

"Whatever the mission we'll be there".

הסתובבתי כלפיו, "וואלה? מצוין לכם. אני מסתפק ב- Whtever".

כשהמתנתי לפגישה עם מפקד היחידה בלשכתו, ראיתי שלט על אחד לוחות השעם של כלב מצוייר מתרוצץ עם הכתובת "מהר, מהר, קחצ"ר בא!".

כששאלתי את הפקידה מה זה היא סיפרה לי שעד לפני שנה קחצ"ר היה מגיע כל הזמן לפה. כי הוא רוצה לשטוף את עיניו בנוף המלבב הזה של חול צהוב...?

בשלב מסוים היא החלה לשיר.

"עדיף שתפסיקי".

"אתה יודע? שילמו לי על זה פעם".

"ו...? לי משלמים על להיות קצין".

בסיום היום, כשעליתי חזרה למרכז הלכתי לישון אצל דודה שלי. עשישבנו לאכול ארוחת ערב בגינה שמענו לפתע צופרים וצפצופים הנעים לקראתנו. לאחר זמן מה הגיעה אלינו בנסיעה איטית שיירת רונדו של בוגרי התיכון. כל אחד והג'יפ של אבא, צועק וצורח מאושר, מצפצף וצופר כשקולות התושבים נבלעים ברעש השיירה.

אני לא מבין אותם.

מה אתם שמחים, טיפשים?

אז סיימתם תיכון. מלבב.

עוד שנייה תתגייסו ואז נראה מי ישמח ומי לא.

וכפי שאמרתי ללשכת המח"ט כשזו התקשרה אלי כשיצאתי מהמשרד היום, "כפרונות, אני ברגילה ואני עובד כבר 3 ימים. אם צריכים אותי חפשו אותי בפייסבוק".