כמחצית השעה לפני השבת קיבלתי אסמס.

עיקמתי את פרצופי וקמתי לראות מי המטריד.

אני שונא אסמסים.

זה היה ממנו.

אחרי שהוא היה אמור ליצור אתי קשר שבוע לפני, אבל הוא לא הגיב ואני מצדי גם לא דחפתי.

כבר כתבתי עליו כשכתבתי על ההטרדות המיניות בצבא.

ובכל זאת,

מספיק לי רק להיזכר קלות בקול צחוקו המתגלגל,

בחיוך מלא שיניו הצחורות,

בעיניים הירוקות, הכנות והחייכניות,

בשביל לזרוק הכל לצד.

הוא רצה להיפגש במוצ"ש. לא בשביל משהו מוגדר, אפילו לא ל'קפה'.

לא היה אכפת לי, אני לא צריך הגדרה בשביל לראותו.

היה לי למה לצפות כל השבת.

היא נכנסה, השתקמה, חלפה,

ושוב, פוספס.

כנראה שהייתי צריך להישאר נאמן לעצמי ולא לחרוג מהנוהג שלי לתאם ולסגור הכל מראש.

כך יצא שכשהוא התקשר אלי אני כבר הייתי בדרכי לפגוש חבר.

אפילו הייתי מאוכזב שהוא לא יצר קשר מאחר והוא כן הראה נכונות להיפגש.

אולי בסופ"ש הזה.

אולי.