טקסט גנוז זה הינו השני מתוך סדרה בת, בפוטנציאל, אין ספור.

הרי צה"ל הוא כמו הטרגדיה המקבילה ל"בדרך לווגאס עוצרים ב-". רק שאצלי זה 'בדרך לווגאס מתעוררים מהחלום'.

את הראשון במס' ניתן לקרוא כאן.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=434402&blogcode=12595684

ואני יודע, וכל מי שהתגייס יודע, שבעיקרון כל יום בצבא הוא יום חדש. אין דבר שחוזר על עצמו וכמעט ולעולם לא תמצא את עצמך נמצא באותו סיטואציה.

ובכל זאת, הפלא ופלא, מצאתי את עצמי יושב בדיון נוסף. אשר העמיק, הרכיב, העלה שאלות ותהיות, פיתח ונתן בי דחף עז להעיז ולשאול "מה לעזאזל הפואנטה?!".

ישבתי מול אחד מהרס"נים כשהוא הציג לנו את תוכנית החטיבה לעתיד. מה הולך להגיע, מה הצפי, ודרש שאנו צריכים להתכונן מבעוד מועד.

"אוקי, יש פקודה לתרגיל הזה?", שאלתי כשאני מצביע על ארוע מסוים המצוי בגרף.

הקצין הסתכל עלי במבט נבוב ולא מבין.

"אבל התרגיל בעוד חודשיים", הגיב.

"אז מה ידוע לנו על התרגיל?", שאלתי שוב.

"-"

דממה.

"נהדר. אני שמח שאנו כה מאורגנים ומוכנים לעתידנו המזהיר. יש לנו שם של תרגיל שמעולם לא חודש וכמובן, תאריך.

"איך מזה אני אמור להכין פקודה? לגזור את הדברים הרלוונטים אלי? להתכונן לכך?"

דממה.

אבל כמובן, אני חייב להכין את כל התרחישים. במיוחד מקרים ותגובות, כשרעיון המרכזי הוא להראות לועדת החקירה עד כמה מוכן הייתי. 

לבסוף הדממה הופרה ע"י קצינת השלישות החטיבתית.

"מה אתה רוצה? אני לא מבינה. יש תאריך- זה משהו!", אמרה וצחקה.

כשהבין הרס"ן שהציג שהפכנו את הישיבה למעין מקור לאנרגיית בידור, התרגז ואמר: "הצבא זה פקודות עבור!"

לאן בדיוק? לשירותים?

כשעברנו לנושא אחר, סיכומי חיציון, העלתי הצעה מפתה לחלוטין שכמעט התקבלה בפה אחד.

"צריך לדחות את חציון ב' ל2020!"

ולסיום הציגו לנו בגרף שיש לנו יום ספורט. נוסף.

....

מה...?

למה יש לי 6 ימי ספורט בשנה?! מה זה השטויות האלה?! ממתי צה"ל בכושר?!

ואולי תתנו קצת זמן לעבוד?

אתם יודעים, מישהו מתישהו צריך לעשות משהו כדי להגן על המדינה.

בזמני החופשי העלתי את סוגיית כוח האדם שלי.

"יש לי פער בכ"א", אמרתי.

"לכולם יש", הושב לי.

"יש לי 30% איוש", החזרתי.

ושוב שתיקה.

"וכמובן שה30% הזה הוא רק הפוטנציאל. יש לי חייליים נפקדים, עריקים ובעלי פטורים".

הדבר לא שינה כהוא זה.

אני עדין צריך לתת את ה110% שלי בעבודה, כשיש לי כוח עבודה של 30%.

מתמטיקה, משמעויות, פערים, זה לא הולך ביחד בצבא, אה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אני תמיד מנסה למצוא לי מקום לישון שהוא לא הבסיס.

לא שיש לי בעיה עם לא לחזור הביתה, פשוט להישאר לישון בבסיס פתוח זה יותר ממבאס.

על כן, ברוב הפעמים אני נוסע לישון אצל דודתי אשר גרה בקרבה.

השבוע היא נמצאת בחו"ל ועל כן היא השאירה לי מפתח. כשהגעתי אליה נתקלתי בבחור שיצא מהדלת ולשנייה חשבתי שהתבלבלתי בבית.

כשנכנסתי שמתי לב שבת דודתי וארוסה בבית לומדים לקראת המבחנים המסכמים של הסמסטר.

למחרת, ידעתי שרק ארוסה אמור להימצא בבית.

כשנכנסתי, במקום למצוא אותו שוקד על ספרים, מחשב וערמות של ניירות,

מצאתי אותו משחק 'ווי' עם חבריו. בוגר משהו.

כשהסתכלתי עליו הבנתי שבאמת לא הגיל הוא משנה אלא האופי. ובנים, בנים אוהבים לשחק.

בערב, לאחר שהם סיימו לשחק וחבריו הלכו, הוא הכין לנו פיצה. התיישבנו בסלון וחיפשנו אחר סרט לראות.

יש להם הוט בבית. אני לא מסתדר עם הוט. אין מה לראות שם. אף פעם.

הוא הציע לי לראות את הסרט 'פייטר' שזה סרט על מתאגרף שעולה לגדולה. הג'אנר הזה נדוש לחלוטין, כמעט כמו קומדיה רומנטית.

שחוק עד אבק.

כמעט ואמרתי 'לא', כששמתי לב שהשחקן הראשי הוא מארק וולברג.

"בטח! אגרוף!"

ובברכת הלוואי-ויפול-עלי-מישהו-חמוד-מהירח,

אסיים עד הפעם הבאה.