העולם לא נע לפי בקשתי,

אינו מייצר את צרכיי,

אינו מוכן לקיים את רזי לבי.

הייתי שמח אלו הייתי יכול להיות שקט, שקול, רגוע.

כאחד אשר יכול לעמוד בפני כל ללא חרטה, ללא בלבול, ללא רתיעה, ללא מורא.

לשדר לסביבה קרירות של עוצמה.

להראות, בעיקר לעצמי, שאני שולט בעצמי.

אני רחוק מכך. אני פגיע מכך. אני יותר מדי רגיש.

יש שיאמרו שאני דרמה קווין,

אבל זה לא בכוונה תמידית.

לא אפריז ואגיד שאני לא נהנה מכך לעיתים,

אבל כשמבינים שהדבר הינו בסיס בלתי נשלט הדבר אינו משמח.

רגשותי מתחלפים לעיתים תכופות מדי, במהירות רבה מדי.

כמעט ולעולם איני מצליח לשמור על הרגשה זהה כזו לזו של אמש.

אם במוצ"ש הרגשתי אושר עילאי מהסתובבות הבנים בחיי,

כעת זה לא כך.

זה לא מצליח.

אבל זה שזה לא מצליח זה לא אומר שאני צריך ליפול לדאון.

אני פשוט צריך להמשיך הלאה, אבל אני לא מצליח.

אתמול הרגשתי הייתה בלתי נסבלת ולכן יצאתי הביתה. לא כהרגלי.

התקשרתי לאחותי ולקחתי אותה לסושי.

משם החלטתי לא לחזור הביתה כי הרגשתי לא השתפרה וישבנו בבית קפה.

כשאני עוד עם המדים,

החלטתי שעדין הדבר אינו מספיק והחלטתי ללכת לסרט.

לקחתי אותה ל"מסיבת רווקות", מאחר והיא לא רצתה ללכת לראות אתי הארי מפוטר.

לכל אורך הסרט נקרעתי מצחוק והוא בהחלט העלה לי את המצב רוח,

כשפתאום תודעתי נתפסה למשפט וחצי מהנאמר שם, משהו בסגנון של:

'אני הבעיה הכי גדולה של עצמי,

אבל עם זאת אני גם הפיתרון.'

הנאמר עדין מהדהד בתוכי ואני לא יכול שלא לאמתו.

ובכל זאת, אני צריך להתגבר על עצמי.