אני יכול למנות על יד אחת את מס' האנשים אשר מכירים אותי מספיק שנים בשביל להבין אותי.
גם אם הם לא מסכימים אתי ועם גישתי.
לפני שנים מס', לכל הפחות 3 שנים,
קבעתי עם עצמי שיבוא היום ובו לא אחוש נזקק למשפחתי.
אקום ואלך, ולא אסתכל לאחור.
הם תזכורת מתמדת להרס חיי.
הרס שבנה אותי,
אבל בכל זאת,
לא אסלח להם רק כי הזמן נע ונד.
יש דברים שאני לא יכול להרשות לעצמי.
אני יודע שזה מנותק מהנורמה, מהגישה של הרבה אנשים,
אבל בשבילי זה כמו גישתי לשואה.
לנו אין את הזכות לסלוח, ולהם אין את הזכות לבקש סליחה.
אתמול בלילה בן דודי התקשר אלי ושאל אותי מה המצב שלי אמי.
לא ידעתי על מה הוא מדבר.
אני מצמצם את הקשר שלי עם הורי עד כמה שניתן, וכשאני בצבא אני כלל לא מדבר אתם.
לעולם לא קרה שהרמתי להם טלפון.
ולא כי השנאה יוקדת בי,
אלא יותר כי זה הפך לנורמה אצלי. משהו שאני עושה בלי לשים לב.
התקשרתי לאחותי ושמעתי לפי קולה שהיא עצבנית. היא לא הייתה בבית והיא לא יודעת.
היא ידעה, אבל כנראה לא ברמה מספקת.
ואני מכיר אותה, היא אדישה וההתרגזות הזו הצביעה על משהו.
התקשרתי לאחות אחרת והיא אמרה לי שאמי עברה התקף לב ושכעת היא בבית החולים.
כמו אתמול, ולאורך כל היום היום,
זה לא מזיז לי.
שתהיה חזקה. לא מתים מהתקפי לב ולכן אין מה להתרגש.
הדבר היחידי שעובדה זו שינתה היא היציאה המוקדמת שלי הביתה.
אבל אפילו זאת לא עשיתי במהירות אלא יצאתי רק לקראת הצהרים מהבסיס.
היו לי דברים חשובים יותר לעשות.
ממש לא עניין של חיים ומוות, ואפילו מצאתי לעצמי זמן לקרוא קצת בספר שלי.
עדין לא ראיתי אותה.
והאמת, ממש לא אכפת לי.
העדפתי לישון מאשר לנסוע לבי"ח.
הדבר קצת מציק לי מאחר ואני יודע שזה לא נורמלי. בן אדם אמור להיות אכפתי כלפי אמו.
נראה לי.
בסרטים ובספרים זה כך.
חבר שלי אמר שעם סבא שלי ז"ל כן התרגשתי ולכן יכול להיות שפשוט לוקח לזה זמן לשקוע.
אבל לא.
פשוט באמת לא אכפת.
זה לא מזיז לי כלל.
מעניינת אותי החשיבה של שאר האנושות על כך,
הרי,
בנושא זה לפחות,
אני יודע שאני חריג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy