למח"ט שלי יש נטייה להתאים את העולם הסובב אותו אליו.

מאחר והעולם שהוא נמצא הינו הצבא, והוא אל"מ, לרוב הוא מצליח בזאת.

הכל פועל לפי צו רצונו, ולעיתים לא כל כך נדירות זה נראה לי כמעין גחמה מטופשת הבאה לשרת אך ורק אותו.

הייתה אמורה להיות ישיבת מטה בצהרי היום במפקדה. טוב ויפה, כולם מאושרים ושמחי לבב.

עד שהלו"ז של המח"ט השתנה, והוא החליט שיש לשנות גם את הלו"ז שלנו.

הישיבה נדחתה לערב. יותר נכון ל20:00.

והמיקום שונה. במקום במפקדה יש להגיע לאחד מבסיסי הקצה שלנו,

למתקן אדם.

נ-ה-ד-ר.

כי פשוט יש לי רכב ואני יכול לנוע בחופשיות בין בסיסנו בארץ ולסיים ישיבות בשעות לא שעות כאשר אני מבצע בפועל יומיות.

שאם אני לא טועה, יום העבודה מסתיים ב17:30. אבל למח"ט לא אכפת.

כקצין טוב תפסתי טרמפ עם קצין האג"ם.

בשעה המיועדת התכנס המטה בחדר הדיונים ואחרנו נכנס המח"ט.

כולנו ידענו שזו הולכת להיות ישיבה ארוכה וכולנו התפללנו שהוא לא יחפור.

זה לא קרה.

לאחר כ15 ד' המח"ט עצר, אמר שהוא מצטער,

אבל עוד 10 ד' יגיע נספח צה"ל באחת הארצות והם צריכים לדבר על משהו ולכן הישיבה תופסק ותחודש לאחר מכן.

ואכן קרה הדבר שכלל המטה גורש החוצה לשעה שלמה של ישיבה על הברזלים.

בתחילה חשבתי שרק אני חושב כך,

אבל לאחר פתיחת האוזניים והסתכלות סביבי הבנתי שכולם מרגישים כך.

כולם מרגישים בזלזול, בטפשות ובחוסר אכפתיות של המח"ט.

ואם רס"נים מרגישים כך, למה שאני לא ארגיש?

כל שנותר לנו לעשות זה לצחוק על כך ולהטיל מטבע על שעת הסיום המשוערת של ישיבתנו.

מאחר ומשרדנו לא נמצאו בבסיס ששהינו בו החלטנו להתבצר בשק"ם.

היינו שם לבד והדבר נראה לי מוזר מאחר והבסיס הוא אחד המקומות העמוס חיילים.

ואז ראיתי אותם.

ראשי טירונים וקורסיסטים מבצבצים מבעד לכניסה וחזרה החוצה.

מתברר ששהותנו ונוכחות הרס"נים גרמה להם יראה ולכן הם לא נכנסו פנימה.

מצחיק,

במקצת.

לבסוף, הישיבה הסתיימה והגעתי לדירת קצינת הרפואה החטיבתית ב01:30 בלילה בת"א, וזאת מאחר ולא הייתה לי דרך להגיע לבית או לבסיס.

הגחמות האלו יהרגו אותי בסוף.