השמש קופחת מעלינו, אין אף ענן,
אף תנודת עלים מהעצים הדלים אשר בקושי מתנוססים מעלינו.
לכל עבר אשר עיני חגות הן נתקלות במדים. חיילים, חיילות, נגדים, קצינים.
הכומתות האדומות שולטות. נחות הן על הראשים, שרוולים מופשלים מטה.
האוויר מלא בחשמל סטטי. אף אחד לא באמת יודע איך להתנהג, איך להגיב.
אם זה במקום לצחוק קצת, להחליק כיף לחבר שלא ראית הרבה זמן.
הזמן נע ונד, ואני מרגיש איך טיפות מתחילות לנזול במשעולי מצחי,
ואיני מעיז להזיז את ידי למחותן.
אני, כמו הרוב, נלחם בעצמי. משתדל לעמוד איתן.
והנה הגיעה השעה.
קול עלה מעל שאון הדממה, "שמאל, ימין שמאל!", הרס"ר הפציע בראש תורי חיילים זקופי קומה כשנשקם מוצג בידם.
נשמתי נעתקה כשלפתע הפציעה זעקת קינה כה רמה אשר הרעידה את רגלי.
ברכיי כמעט ופקו כשהתהלוכה המצמררת המשיכה את צעדה, כי לאחר תורי הלוחמים הובל ע"י 6 נגדים ארון קבורה העטוף בדגל ישראל, ואחריהם בליל אנשים שיגונם הפך לחזותם.
צמרמורת רדפה צמרמורת שרדפה צמרמורת.
החזקתי את משענת הכיסא שהיה לפני. אצבעותי איבדו מצבען, וכאילו עם קול זעקה נוספת הדיקותן רק גברה.
בתפילות, ב'קדיש',
לא הרגשתי את רגליי. חשתי כאדם חצוי. עומד כמטר מעל האדמה אבל לא מבין למה, ואיך.
נעתי ונדתי כזלזל ברוח שלא הייתה.
קפאתי מקור כשצעקות הקינה של האם חדרו לכל רבדי.
ככל שהזמן חלף, עם כל הספד, חשתי כאילו עוד איבד מגופי מאבד את עצמו עד אשר הרגשתי רק את עיני.
צורבות.
ואת אפי.
נלחם בעצמו.
חניקה עצמית.
המשכתי להתנודד כשאני מזיז את אצבעות ידיי ע"מ לוודא שאכן אני מחזיק במשהו מהפחד שיבוא הרגע וההרגשה המוזרה הזו של ריחוף תפוג.
שאגלה לפתע שבאמת אני לא עומד ורגלי אינן קיימות.
והקינה, הזעקות,
זה היה הקול הנורא מכל.
הטקס היה רשמי, מכובד, עם מטחי כבוד לנפטר.
ובכל זאת,
זה לא היה אותו הדבר, כשאר הטקסים. הוא לא הובל ע"י מוזיקה אלא רק על ידי קולות הבכי.
הוא היה קרוב. הוא היה על אדם שעד לפני זמן קצר נשם, חי ולחם למען המדינה.
לא עוד טקס המתקיים על נפטרים אשר אינך מכיר.
זה היה אישי.
ההלוויה הצבאית הראשונה שלי.
כולי תקווה שזו תהיה גם האחרונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy