לעיתים לא כל כך נדירות פתאום נופלת לי ההבנה שאני חייל.
אולי זה בגלל שרוב ימות השבוע אני לבוש במדים.
אבל יתכן שלא, כי כאמור, עיני ירוקות וזו התאמת צביעים מלבבת.
אולי זה בגלל שיש לי מירס שכמעט ואינו מפסיק לצלצל.
אבל יתכן שלא, כי כאמור, הוא מכשיר נח לשימוש שתמיד נותן לי תחושה מרהיבה של נהג מונית כאשר עולים מולי כאילו הוא מכשיר קשר כזה או אחר ואני תחנת ממסר.
אולי זה בגלל שיש לי דרגות אשר מצביעות על כך שלא רק שאני חייל- אני גם מפקד.
אבל יתכן שלא, כי כאמור, את זה כל אחד יכול לקנות בשק"ם.
ואולי בשל העובדה המרתקת שגם אנוכי, איש חיל, יצאתי לבצע משימה צבאית חשובה אשר משפיעה עמוקות על תודעת הציבור.
יצאתי לבצע הגנת ישובים.
מצוייד בציוד כאילו אני לוחם- על שיוצא למלחמה. מהבית.
כן, קראתם נכון.
אז אולי יש פריט זניח כזה או אחר, נגיד נשק, שאין לי בבית, אבל ניחא.
זו, כבר עובדה עצובה המצביעה על היחידה המדהימה שלי.
פעם ראשונה בחיי שאני צריך להביא ציוד צבאי מהבית- לצבא. לא להפך.
מזלי שבאתי מסוג של שטח ואני לעיתים אדם חביב שמקבל מתנות, כי אם לא...
אז הייתי עוד מגיע עם אפוד, ולא וסט לוחם. עם קת רגילה, ולא עם קת טרור. עם מחסניות ברזל שחוקות עד כדי גיחוך, ולא עם מחסניות שעולות 25$ כל אחת, ללא יראור (פנס לנשק) וללא ידית הסתערות.
ממש לוחם עילאי.
אבל היה עומס חום אז הוסט הגאוותן שלי נח לו לרגליי כל השמירות. אין מה להתרגש.
בייחוד באלמוג.
הוא כפר נופש. בהגדרה. וכשאני אומר הגדרה אני מתכוון לברכה, פאב, ו"תגלית".
באחת השמירות שלי עצרתי בחור. הוא הסתכל עלי.
"קצין", שאל במבט תמה.
"ולא במילואים?"
"ואתה עושה פה שמירות?!"
אז מי יעשה? תסתכל סביב, אף קצין לא יגיד "לא, אני לא רוצה לשמור באלמוג. שבצו אותי במוצב שכוח- אל, בבקשה!"
והשמירות חלפו מהר.
נהנתי מהשבוע הזה. שקט. חופש. פתאום הטלפון כבר לא מצלצל כל כך הרבה, וגם כשאני עונה, זה לא רלוונטי כי "אני בהגנ"ש".
כשירדתי מאחת השמירות החלטתי ללכת לפאב. לשחק קצת בילארד.
כשהתקרבתי למקום שמעתי מוזיקה. 'תגלית'. מסיבה.
כשעמדתי מול הכניסה לפאב ראיתי שלא אוכל לעקוף את רחבת הריקודים, אלא אצטרך לעבור דרכה.
כשעשיתי זאת הרוקדים פינו לי מקום. חשבתי כאילו בזה הרגע חצתי את ים סוף.
הזמן נע לאט לפתע, ועיני כולם היו נעוצות בי.
בפנים מצאתי בחור בשם ג'סטין מארה"ב אשר הסכים לשחק אתי. מצאנו זוג נוסף, מקנדה והחלנו לשחק.
אנו נצחנו. ג'סטין החליט שזה בגללי. קצין בצה"ל.
אני אמרתי שזה בגלל ששיחקנו כנגד קנדה. הדבר היחידי שהם טובים בו זה הוקי.
בתום המשחק הצטרפתי אליהם לריקודים.
כלומר, זו הייתה כוונתם, אבל אני לא רוקד.
אין לי יכולת תנועה טבעית.
יש לי קצת, נרכשת. בעזרתו האדיבה של אלכוהול, אבל ממש לא התכוונתי לשתות.
עמדתי שם בצד, נפעם.
הם יודעים לרקוד. כרוב אנשי המסיבות. אבל הבדלי התרבותיות...
גיליתי שאנו חברה עצורה יותר. יותר מאופקת.
הדבר האחרון שאתה יכול להגיד על החבר'ה האלה זה שהם שיא האיפוק בהתגלמותו. יותר נכון להגיד זה "הללויה, סדום ועמורה קמות לתחיה".
התיישבתי בצד נהנה מהמוזיקה כשלפתע ראיתי אותו.
לא גבוהה במיוחד. שיער שחור, בלורית, עיניים שחורות, לסת מרובעת, גומות חן, שיניים צחורות.
הוא חלף על פני הרחבה כשראשי הרוב נעים אתו. הוא נהנה לראות זאת, מודע ליופיו.
עם חיוך לגלגני הפשיט את חולצתו וגילה גוף חלק בנוי לתלפיות. לשנייה הוא ניצב כפסל יווני אשר נותן פרספקטיבה לאנטומית האדם, ולאחריה מתחיל לרקוד בצמוד לבחורה כשמידי פעם זורק לי מבטים.
חייכתי לעצמי.
התפרסתי על כיסאי. נשכתי את שפתיי להגברת אדמומיותן ופלפלתי בעיני. אני גם יודע לשחק במשחקים מעין אלו.
לאחר מספר רקודים, כשהוא כבר אינו בולט בשטח מאחר ורוב הגברים כבר הפשיטו מעליהם את בגדיהם, הוא נע לכיווני מזיע קלות.
בהתנשפות מופגנת משך כיסא וצנח עליו לידי. התעלמתי ממנו.
הוא הציג את עצמו. התפתחה שיחה קלה ואז הוא שאל למה אני לא רוקד. כשעניתי לו הוא אמר שהוא ילמד אותי.
קמנו לרקוד והתקרבנו לרחבה.
לפני שהתחלתי לזוז, נצמדה אלי בחורה. פשוט כך.
הייתי בשוק.
לא רמזתי, לא עשיתי כלום. אלא אם כן ניתן לפרש 'נשימה' כסוג של הזמנה.
היא מלמלה משהו לא ברור וריח אלכוהול נדף ממנה. היא לא הרפתה ורצתה לרקוד אתי.
כילד קטן רקדתי רקוד ואז נטשתי.
כלאחר שנייה היא כבר תפסה בחור אחר.
ואת שלי לא מצאתי.
זה היה לילה מלבב, ובכלל הגנ"ש מהנה.
אבל הוא כאין וכאפס לזה שהיה שנה שעברה.
אז...
הרחקתי לכת.
ורק שם.
כי זו מעין בועה שאני לא אמור לחזור אליה. מעין הלאס וגאס שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy