חיוך מריר על שפתיי, מבט מרחם בעיני וצחוק מהדהד בראשי.

מבדר, ובאותה העוצמה עצוב.

אני רואה את הנגדים הצעירים שלי, אלו שעוד לא נשאבו לקריירה צבאית ועוד יכולים לצאת החוצה, ומקשיב להם.

אני שותק,

לא משקר.

אני לא מערבב אותם, ובכך אני לא מבצע את תפקידי כראוי.

אני לא יכול להתכחש לטענותיהם.

אני לא יכול להתעלם מהאמת.

כי דבריהם, הם מחשבותיי.

הם לא רוצים להמשיך בצבא. אני מצדיק אותם. אני רואה את יחס היחידה ויחידות המשנה שלי כלפיהם.

אם הייתי יכול, גם אני הייתי שמח לקום וללכת.

לא מהצבא.

פשוט לעבור יחידה.

אך זה בלתי אפשרי. וכמוני, גם הם. אבל להם יש את הפריבילגיה לא לחתום שוב. להשתחרר.

אני לא עוצר בעדם.

אני אמור, אני צריך להילחם עליהם שישארו כי אם לא זה יפגע באגף שאני עומד בראשו, בי.

אבל כך אני מביע את מלחמתי שלי.

שהמפקדים, עם התשובות המפגרות שלהם, יתחילו לדאוג קצת ליחידות שלהם.

באשר לי,

לי אין לאן לשאוף. אני תקוע בתפקיד שאין לי לאן להתקדם ממנו.

כל קודמי בתפקיד השתחררו. היחידה שברה אותם.

אולי משהו ישתנה, אבל אני בספק.

אפילו מפקדי החדש, מפקד עוקץ לשעבר, הוכיח לי עד כמה בודד אני במערכה.

היחידה שלי וארבעת יחידות המשנה שלה מתנהלות כמפלצת.

כמעין מכונה עתיקה שנעה ונדה. מטיסה, מצניחה, קולעת, צולפת ומשחקת בכלבים.

מכונת- מפלצת שפועלת.

אך לאף אחד אין מושג למה ואיך כי על פי כל הממצאים, היא אמורה לשבוק חיים.