כמעריך כתביו של אוסקר וויילד וכרואה אותו נציגו של התנועה האסתטית בעיני,

איני יכול שלא לתהות לעצמי מה היה קורה לתנועה הזו בימינו.

איך החברה הייתה רואה אותה.

היא לא הייתה ניצוץ יהלום, כלל לא.

כיום כשפוגשים אדם אשר מעריץ את היופי, אשר לוקח את עצמו והופך עצמו לאומנות מהלכת,

אחד אשר מעצב את עצמו ומלטש עד כדי גיחוך לעיתים, אנו צוחקים עליו בסתר.

מרכלים ורואים בו טרגדיה עצובה אשר מהלכת עם מראה, נרקיס אשר מאוהב בעצמו ואינו מסוגל לכלום.

ואם האדם מחפש אחר אדם כמוהו, ישר אנו שופטים אותו כשטחי. כאדם אשר רבדיו אינם עמוקים כלל והוא רק תמונה.

ציור.

תמונתו של דוריאן גריי.

אך מהי התנועה האסתטית?

תנועה שראתה ביופי, ביופיו של כל דבר, את האידיאל של הכל.

בין אם זה יופי האדם ובין אם זה אומנות.

אומנות לשם אומנות.

ציור, צילום, עיצוב, פיסול, ספרות.

לוקחים את היצירה לשיא, לקיצוניות של היופי. דוחפים ודוחפים עד בלי די.

משחיזים את נפש האדם, כי גם אותה ניתן לעצב.

שנינות, עוקצנות, סרקזם, ציניות.

התנועה מתה, וחבל.

אני צופה בחבר שלי, אלכסנדר הגדול, ורואה בו הדוגמא המושלמת לאסתטיציזם.

הוא ניחן ביופי טבעי ובנפש אומנותית. הוא דוחף את עצמו ואת אומנותו לקיצוניות. הוא הופך את עצמו למיצג מהלך של יופי טהור. לא משנה מה לבושו באותו הרגע.

רבות השיחות שלנו הנסובות סביבי האסתטיקה.

אידיאל היופי,

עליו.

באשר אלי, מאחר ואני לא ניחנתי ביופי של פסל יווני,

השחזתי עד כדי פציעה עצמית את לשוני.

אני ציניקן, סרקסטי, עוקצני, חד לשון אשר נהנה מפירות השנינות אשר אני כה סוגד לה.

אך בהיעדר הבנת העבר, בהיעדר רעיונות התנועה, בהיעדר עומקם של הדברים,

בהיעדר התעמקות בגווני האדום, השני,

בהיעדר התעמקות בפריחת הורד,

אין כל זאת אלא מיצג של שטחיות.

כי אנו כחברה כבר לא סוגדים לאומנות,

אנו כאבודים סוגדים ליופי ללא תוכן.