תחילה זה הקול.
חודר מבעד לערפלי הלילה ומעודד את מוחי להתחיל לעבוד. לקלוט, לעבד ולהבין. זה שעון מעורר. של ציוץ ציפורים.
לאחר מכן זה המישוש.
לחוש את קפיציות המיטה מתחתי, להתמתח כחתול ולהרגיש את רכות הכרית והשמיכה, להרגיש את הליטוף העדין של הסדין על עורי.
בהמשך זה הריח.
ריחות של אדמה לחה. כאילו בזה הרגע פסק הגשם. תמהיל של פרחים חודר מבחוץ. מלבב עד כמה שהשקייה אוטומטית יכולה להשפיע על האדם.
בסוף זה הראייה.
לפקוח את עיני ולהסתנוור קלות מהחדר הלבן שאני שוהה בו. לבן טהור, הכל. הארונות, הריהוט, המיטה, הוילונות, המצעים.
לסובב קלות את ראשי ולראות את גופו החצי ערום שוכב לידי.
לשלוח את ידי על מנת לגעת בו, להעיר אותו, ולחוש בהילת החום הנפלטת ממנו.
במגע יד בעורו, כצריבת חום אשר אמורה להשאיר כוויה.
10 דקות לאחר מכן לצאת מהבית שכולו לבן ביישוב קטן בפרבר מרענן, ולהגיע לצרכנייה. לקנות קרואסונים טריים ולמצוא את עצמי שותה קפה בסלון שכולו לבן מביט בו קורא עיתון כשקרואסון חצי אכול בידו.
זו אינה הפעם הראשונה שאני מתעורר כך.
זו גם לא תהיה האחרונה.
ובכל פעם מחדש,
זה מעין נעיצת סיכה בלבי.
אני רוצה לקום כך כל בוקר. אני רוצה להקים בית. אפשר כלב ואפילו ילדים. אני רוצה להתעורר ולחוש את חומו של אהובי צמוד אלי.
אנו מתאימים. אנו כבר רגילים אחד לשני. לשגעונות של אחד השני. אנו מתפקדים נהדר יחדיו.
אנו מכירים כבר 11 שנה.
וזה לעולם לא יהיה זה. רק צל של של רצונותיי וחלומותיי.
הוא סטרייט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy