אם אני לא טועה, ואני לא,

עברו שנים מאז שכתבתי כאן.

זה היה פחות כואב אלו הייתה קיימת האופציה, אך לא.

לא הייתי בקרבת מחשב בערך שבועיים ויותר. מה שעצוב שזה אומר שהייתי בצבא. מה שיותר עצוב, זו העובדה שבלעדיו אני כמעט ולא מתקשר עם העולם. אני לא חובב טלפונים גדול, ובכל מקרה אני תמיד שוכח להתקשר לאנשים גם כשיש לי זמן. לכן מזמן לא דיברתי עם קלי למשל.

מאחר ויש הרבה דברים אני אנסה לקצר, לתמצת, לכתוב רק את הקריטיים.

ביום ראשון ה25/9 זומנתי לשיחה אצל ראש מחלקת הלוגיסטיקה בזרוע היבשה ככל ראשי אגפי חילות תומכי הלחימה בחטיבות הזרוע.

יצא שהברזתי. מי ישמע. סה"כ אלוף- משנה.

אז הוא התרגז והחליט לזמן אותי ואת המאחרים האחרים לשיחה חוזרת, ביום שלישי בערב. יום לפני ערב ראש השנה.

בדר"כ, לא הייתה לי בעיה עם זה רק שבאותו הזמן הייתה אמורה להיערך חתונה לבת דודתי.

וסליחה, אבל אפילו מלחמה לא הייתה מונעת ממני להגיע אליה.

הלשכה שלי, שכל חייליה מתים עלי, ניסתה לשחרר אותי מהלו"ז אך מתברר שאם מרגיזים אל"מ צריך להיענש וזה כחלק מעונש. ניסיתי לשחרר את עצמי בפניה לללשכתו של הרמ"ח כשאני אומר להם שיש לי משהו אישי ושוב קיבלתי סירוב.

מי שמכיר אותי, אפילו במקצת, יתאר אותי כ'צהוב'. מישהו שהולך לפי החוקים ולא סוטה מהישר.

עד שמרגיזים אותי.

החלטתי לעשות מה שלא עשיתי בכל שירות הסדיר שלי.

נכנסתי למרפאה ותפסתי את החובשת התורנית.

-"תכתבי, יש לי 38 מעלות".

-"אבל... אין לך."

-"כי אני לא יודע לעשות את עצמי חולה, אבל באמשך, יש לי חתונה".

מזל שרוב חיילי הסדיר בבסיס מתים עלי. באמת שזה כישרון שרודף אחרי בכל תפקידי ומעולם לא ניצלתי אותו. אז הגיע הזמן.

כך קרה שעם זיוף מחלה פניתי לקצינת הרפואה החטיבתית, שאגב, גם זומנה לאותה השיחה.

היא נתנה בי מבט יבש.

"אתה יודע... היית פשוט יכול להגיד לי. אני יודעת שאתה רוצה ללכת לחתונה".

קיבלתי ממנה המלצה רפואית כבירה: "אינו כשיר לתפקיד בכל תפקיד".

ביי ביי רמ"ח וקדימה לחתונה!

והחתונה... וואו! מעולם לא נהנתי כל כך!

שתיתי וויסקי כמו מים.

ואני לא שותה בדר"כ, בטח שלא וויסקי. כך כשהייתי צריך לחזור בסיום החתונה לבסיס בשביל לסגור את החג הבנתי שלא חשבתי עד הסוף.

בארבע לפנות בוקר טיילתי לי ברחבי הבסיס בבגדי האלגנט שלי עם העניבה חצי פתוחה.

נכנסתי לחדר וישנתי כארבע שעות והתעוררתי שוב.

הרגשתי טוב, למרבה הפלא. לא היה לי אנגאובר כלל.

העברתי את עליית המשמר לשומרים ואת התדריכים לחג כשאני מחוייך ומאושר.

עדין חשתי מוזר כשלא היה לי אנגאובר, נוכח הכמויות העצומות של האלכוהול הזרם בדמי, אך אמרתי לעצמי שכנראה ניצלתי.

ישנתי שעתיים נוספות וכשקמתי זה הפציץ אותי.

כאבי ראש, בטן, בחילות, כאילו מיכל של חומצה נמס בקבתי.

אז הבנתי. זה ההנגאובר...

בפוסט האחרון כתבתי שהמח"ט שלי מתחלף.

ערב לפני טקס הפרידה שלו, סביבות 9 בערב, ראיתי את לשכתו פתוחה.

בסיס האם שלי מוגדר כיומיות ולכן התפלאתי על הדבר. בדר"כ רק אני נשאר בו.

נכנסתי ללשכה כשאני רואה את המשרד של המח"ט פתוח וראש לשכתו והנהג שלו בפנים אורזים את דבריו.

נכנסתי וצחקתי עליהם.

פתאום שמעתי "ערב טוב דאם דאם", וכשהסתובבתי ראיתי את המח"ט שלי.

"ערב טוב המפקד! אתם צריכים עזרה באריזת הדברים?"

איך אני מת על זה שאני תמיד יורה לעצמי ברגל.

כך יצא שחזרתי לחדרי רק בשלוש וחצי בלילה, כשאני לוקח את הנהג של המח"ט לישון אתי כי לא היה לו איפה לישון.

בחמישי בערב התקיימה עצרת זיכרון לחללי הצנחנים. אנחנו היינו אחראים על הארגון, ואני כקצין מטה גם עבדתי עליה לא מעט.

אך זה לא חשוב.

מה שחשוב היא העובדה שכשאשר הרחבה התחילה להתמלא באנשים התחלתי, כעדות ניצחת לכישרוני המבריק, להיתקל באנשים כאלו ואחרים וככל שהזמן נע כך גם הדרגות עלו מעלה.

כך כשנתקעתי במישהו גבוהה לא יחסתי לזה חשיבות מיוחד. הרמתי את ראשי ע"מ לראות את דרגותיו, כי ראשי הגיע לכתפו, וראיתי חרבות.

אוקי, חשבתי לעצמי. תת-אלוף. הרצתי לעצמי את התא"לים שאמורים להשתתף בערב ואני יודע שמגיעים והגעתי למסקנה שאני בסדר, כבר נתקעתי בהם באירוע כזה או אחר.

המשכתי להרים את ראשי וראיתי שצמוד לחרבות קיים גם פלאפל.

טוב, אין מה להיכנס לפאניקה. אז הוא אלוף. יש כאן לפחות שניים או שלושה כאלו וכבר ראיתי אותם. אלוף הזרוע, אלוף פיקוד מרכז ואלוף פיקוד הדרום.

כשראשי המשיך לעלות מעלה וראיתי פלאפל נוסף,

הפסקתי לנשום.

מבריק, גאון. נתקעת ברמטכ"ל.

אולי זה מסביר למה יש שני סרנים עם אוזניות שתוקעים בי מבטי נאצה.

בלי להתבלבל יותר מדי, הסתובבתי ישירות ממנו ונתתי שני צעדים קדימה- רחוק ממנו.

הישר לתוך בוגי יעלון.

לשמחתי המרובה בכך תמו כניסותי באנשים. בין אם הם רמטכ"לים, רמטכ"לים לשעבר (מברק לא הייתה לי אופציה להיתקע, איכשהו הוא התחמק ממני באלגנטיות מזהירה. רציתי להגיד לו שאני מהצבא ולא ממשרד האוצר, אבל מילא), חברי קבינט, שרים, אלופים ושאר שרשרת המזון הצה"לית.

לדאבוני בכך לא תמו כל כניסותי בדברים.

באמצע נאום של בכיר נתקעתי בגדר ברזל, אשר נגררה וחרקה עד אשר נפלה בקול.

מתברר שמרבית הקהל שמע זאת, כי עיני כולם נפנו אלי מהבימה וכל מה שנותר לי לעשות זה ליישר את מדי, להסמיק קצת פחות ולנסות ולאסוף את קצת הכבוד העצמי שאיכשהו עוד נותר לי.

עכשיו,

למה עד שאני יוצא הביתה ומגיע בשישי בצהרים יש כיפור?!

אני רוצה גם לחיות קצת מדי פעם!