בראשון נערך ערב הפרידה ממפקד החטיבה.

בחיי שהפרידות ממנו התחילו להיות יותר מטרידות מהישיבות אתו.

כמה פעמים אפשר להגיד לבחור יאללה ביי?!

למרות שלאורן הקליל (קרי, אני שם עליו זיין כי הוא הולך וכבר לא אכפת לי ממנו) התחלתי לחבב במקצת את הבחור.

אבל ממש קצת. נגיד זה כמעט שווה יותר מקליפת שום. אבל כמעט.

לערב לבשתי את מיטב מלחצותי ונראתי מרהיב. למרות שהדבר לא חדש. אני יודע להתלבש.

טוב, אני לא.

יש לי שני סוגי בגדים. מדים, שאין לי בעיה אתם כי הם מדגישים לי את צבע העיניים,

ובגדים יפים. הדורים. מלבבים.

בשביל חתונות ואירועים. לפאבים וסתם ככה... לא כל כך. אבל על הזין שלי. אני שונא טי שירט.

יצאתי מנקודת הנחה שאם אני אראה טוב, אולי זה איכשהו יכפר על השירה שלי שאמורה להתפרסם באותו הערב, כפי שאמרתי בפוסט הקודם.

לאירוע איחרתי. ביותר מחצי שעה. ואני מעולם לא מאחר, אבל גם מעולם לא היה לי רישיון ולכן חיכיתי לטרמפ מקצינת הקורסים, והיא בת אז היא איחרה.

כשנכנסו כולם כבר ישבו ואכלו. האירוע התקיים ברחבה נמוכה שגרם מדרגות הוביל אליה, כך שלא היה מצב שמישהו לא היה שם לב לאיחור. עם כל מדרגה ומדרגה עוד ועוד עיניים ננעצו בי.

כשנחתנו על ריצפה בטוחה ניגש אלי אחד הנגדים שלי, "אתה יודע לדפוק כניסה". למישהו היה ספק?

לאחר כ20 ד' כינסו את כולם באולם והתחילו בערב. להקה צבאית עלתה ושרה ונשמעה מופלא.

לימני ישבה קצינת הרפואה החטיבתית ולימיני ישב מג"ד 'ברוש', גדודי צוערי קורס קצינים, מפקדי לשעבר.

"הנה, הם שרים טוב. למה הכריחו אותנו לשיר?",שאלה אותי במבט תמה. כשהסגן מפקד החטיבה עלה לבימה ואמר שהכנו הפתעה למח"ט החזרתי לה מבט של במבי.

מוזיקה התחילה להתנגן ברקע, מוזיקה מוכרה שגרמה ללבי לנסוק. מסך ירד ועליו הוקרן קליפ.

קליפ אשר בו מטה החטיבה מופיע, ובניהם גם אני. הוא היה חביב, עד אשר הגיעו אלי.

אחרי שהוקרן הסולו שלי, אשר לווה בשאגות צחוק מהקהל, לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

כישרוני כרגע הוצג ל500 איש, ואני כלל לא כישרוני בענייני השירה, שלא לדבר על צילומים.

כאות משמיים המירס שלי התחיל לקבל רצף הודעות מקצינים אחרים שישבו בקהל.

מג"ד ברוש הסתכל עלי ואמר, "זה נראה כאילו אתה לא יודע מה אתה עושה שם". סיים וצחק.

"זה לא שאני לא יודע מה אני עושה שם. אני יודע. עושה פאדיחות."

לשון הSMS הייתה זהה והמוטיב המרכזי שלהן היה "יש לך פרצוף יותר סובל?"

כמובן שיש לי, עכשיו למשל!

כשלהקת צה"ל עלתה לשיר שיר נוסף, לאחר הקליפ (לבטח כדי להסדיר את הביטחון באנשים) סגן ביה"ס ללוחמה בטרור הסתכל לאחור עלי ושאל אותי למה אני לא מצטרף אליהם.

זה פתח את מטר הירידות עלי. כל מי שפגש אותי מאז העיר לי על הקליפ.

בתחילת הערב אמרו שהוא הולך להיות בלתי נשכח, אך מעולם לא הזכירו שזה יהיה בשל טראומה.

אבל אני בסדר. צחקתי על כך, כי באמת שנאתי את זה. אני יודע שאני לא יודע לשיר, והתרגזתי כשהסמח"ט החליט שלא רק שמקליטים אותנו, אלא  גם יצלמו ויעשו קליפ.

בסיום, כשהיה בופה של עוגות וקפה עמדתי בתור ליד המח"ט החדש. הוא חביב יותר.

"אז אני חושב שאני אשאר בצבא ולא אצא לקריירת סולו",  אמרתי.

הוא הסתובב והסתכל עלי.

"כן, עדיף. ובכל זאת, עוד מעט יהיו שוב אודישנים לכוכב נולד, נסדר לך חופש אם תרצה".

ובלי קשר,

הגעתי למסקנה שאני שונא הומואים. באמת. כהכללה.

הומואים פרטנית זה אחר. אני מחבב הומו אחד או שניים אבל בכלליות זו חברה מגעילה שאני לא רוצה להיות שותף בה.

החלטתי להפסיק ולנסות למצוא לעצמי בן זוג כי הבחורים בגילי לא מספיק בוגרים ולא מספיק רציניים. אני רוצה מה שהומואים סביבות גיל 40 רוצים. אז אני אחכה.

ועד אז, אני אהיה לבד. עד עכשיו הסתדרתי ואני מתכוון להמשיך. זה חסכוני משהו.

או שאני פשוט אתרכז שוב בבנות. גם זו אופציה.

בחיי שאני שונא הומואים!