הבסיס על הרגליים.

ואני מתרוצץ ולא נח.

בסוג של עוצר,

ומפקד תורן.

פעם היה שדה מעובד בצמוד לבסיסי, כעת הוא מגרש חנייה.

אוהלים ממוזגים צמחו יש מאין.

אינספור הפרעות והתערבויות,

חוסר מנוחה והכל מתנקז אלי.

הקפצה של חטיבה שלמה,

עלי.

אין מנוחה ואין כפרה.

אין זמן לאכול, לישון, להתרחץ, לדבר בטלפון.

רק ריצות ממקום למקום.

וזה בסדר, כי גלעד מגיע.

לחצר האחורית שלי.

בעצם לקידמית.

השב"כ דפק על דלתי בבוקר ולא הסכמתי להכניס אותם לבסיס.

-"אבל הם מהשב"כ, יש להם תעודות. הם הראו לי".

-"אתה יודע לזהות שב"כ? אתה יודע איך התעודות שלהם נראות?"

-"...."

-"כך חשבתי, שידברו עם מישהו ואז תחזרו אלי".

והם נכנסו בסוף, כמובן.

אבל המצברים שלי נגמרים,

ואני מרגיש הכי מפגר להתלונן על כך.

לעזאזל, גלעד מגיע!

הצלחתי לעצור היום לשתי שניות ורק רפרפתי על העיתון.

לא קראתי אפילו כתבה אחת מחוסר זמן,

אבל מסיבה לא ברורה התמלאו עיני בדמעות.

הוא שב.