זפזפתי בין הערוצים, כשהתעכבתי לשנייה נוספת על "יס דוקו".

הרבה מידע מאותן שתי שניות אני לא יכול לתת. אני לא זוכר מה שם התוכנית, מה מטרתה, מה התוכן שלה ומה בכלל רצו להציג בה.

אני רק זוכר את השנייה הנוספת שצפיתי. מצעד הגאווה בארץ. בהכרח לא מהשנתיים האחרונות.

לשנייה מוזרה ובלתי נתפסת בעין בלתי מזוינת אני מופיע שם, כשהמצלמה חולפת על פני. לא הייתי מוחצן, לא הייתי נוצץ, לא הייתי בולט. כלל לא.

ובכל זאת הייתי ייחודי. ניצבתי שם מחזיק את ידו של בן זוגי דאז.

או ליתר דיוק, בן זוגי היחידי. לא שלא הייתי עם בנים אחרים מלבדו. היו לי לפניו ואחריו. אבל אין הם משתווים אליו, אין הם ראויים לאותו היחס. עם כל הכבוד, רק אתו הייתי שנתיים וחודשיים? או שלושה?

אני כבר לא זוכר. בינואר הקרוב ימלאו לפרידתנו שנתיים. מאז לא דיברתי, ראיתי או שמעתי ממנו ועליו. לא אגיד שלא היינו אמורים להיפרד. היינו. לא הייתי ראוי ליחס שהוא נתן לי. אך כהמשך ישיר לכך, הוא לא היה ראוי לדרך שבה נפרדתי ממנו.

זה לא פוסט עליו. פשוט אותה תמונה רגעית עוררה בי את החשק לכתוב את המחשבות שמתרוצצות בראשי מערב חג סוכות.

אני לא מחפש יותר. אני לא רוצה בן זוג. כבר כתבתי זאת בפסקה.

אני לא מאמין שאני אצליח למצוא מישהו אשר מחפש מה שאני מחפש והוא רציני באותה הרמה.

ואם אתעמק בחשיבה, מה שתמיד קורה לי, אני אגיע למסקנה שבכלליות רוב ההומואים חיים לבד.

הסיכוי שאני אמצא בן זוג לחיים קטן. הסיכוי שאני אביא ילדים לעולם, אתחתן ואקים משפחה עם אותו בן זוג פחותים עוד יותר. זו הסיבה שהרבה אנשים חושבים שחיי ההומואים הם קשים מאחר והם בודדים. אני מסכים אתם בעניין הזה. בצער, כמובן. מי שמכיר אותי יודע שכל מה שאני רוצה זה להקים בית ומשפחה. מעין חוויה מתקנת לחיי שלי.

אבל זה לא יקרה כי זו המציאות. לא החלום שלי.

לכן אין טעם להשקיע. אין טעם להמשיך וגרום לעצמי להרגיש רע. כי מאז פרידתי רק עברתי מסכת כאבי לב ושיברונות. אני צריך לדעת טוב יותר. אני צריך ללמוד שאני הולך לחיות לבד, ועדיף כמה שיותר מהר. אז בגדול, זה פסימי, כן. אבל זה גם משחרר במקצת. אין צורך שאני אשקע בדיכאונות בנוגע לעתיד. לעולם לא אצטרך לפרנס מלבד את עצמי. זה חסכוני משהו. ליתר דיוק זה לא, זה הכוונה כלפי. השקעה בי.

בעתיד הרחוק אולי אחזור מהחלטתי. אולי אשוב ואחפש מישהו לחיות אתו על פני פלנטה זו. אחרי שאותם בריות בגילי שלי יגדלו, יתבגרו, וימתנו את דרישות ההון והיופי שחייהם השטחיים ממלאים אותם.

ואולי בעצם כל בעייתי היא שאני לא חשוף לעולם הזה. בחיי שלי ההומו היחידי שקיים זה אני. יתכן ועצם עובדה זו מונעת ממני להיות בקשר. סה"כ, אני בנוי לקשר. כבר הוכחתי זאת. מאז אני רק התבגרתי יותר, התעצבתי יותר והפכתי לנחוש יותר בהחלטותיי. אני מבוסס יותר מכל בחינה. לפי חבריי, ואף אדם שלראשונה אני פוגש, אין כל סיבה שאני לא אמצא בזוגיות.

אולי התשובה להכל היא העובדה שאין הומואים בחיי, והדבר לא ישתנה.

לעולם לא אמצא את עצמי הולך לבד למקומות של הומואים. אז אחוש בודד יותר מתמיד.