השבוע השתתפתי בקורס עם נגדים.
אני מציין את העובדה הזו לא בשל ההסתייגות מהם, להפך, אני הכי מעריך אותם בעולם.
אני מציין זאת בשל העובדה המרתקת שנגדים מצחיקים יותר.
אני כן מכליל.
אך שאלו כל אדם, חברת הנגדים תמיד היה עליזה יותר מאשר חברת קצינים.
איכשהו קצינים מותירים תדמית של מרבועים לא גמישים ונוקשים. בתור קצין אני גם חולה בכך לעיתים.
אז למה לעזאזל שאני ארצה להעביר קורס של שבוע עם חבורת מקובעים אשר יבואו ללמוד בשביל ללמוד ולא בשביל להעביר את הזמן בכיף?
למרות שזה לא נכון.
במהלך קורסים האדם נכנס למוד שונה. מוד "תלמיד". לא משנה מה דרגתו, בין אםהוא נגד או קצין, סמ"ר עד רנ"ג, סג"מ עד תא"ל,
כולם בלי משתמע מכך מעיפים מעצמם את האחריות ומתנהגים כילד בגן.
ביום ראשון כולם איחרו, כולל אותי.
ואף על פי זאת, לאחר התארגנותשל שעה, לאחר כחצי שעה בתוך הכיתה כבר כולם היו בחוץ עד אשר המרצה החליטה לתתלנו הפסקה בעל כורחה.
כששבנו לכיתה היה ריח מוזר.
המרצה שמה לב לכך ושלחה את ראשה מחוץ לכיתה.
"אתם רואים את המדורה שם? זה הפח אשפה. שמישהו ילך לכבות כמו שצריך את הסיגריה שלו".
התחלה מרנינה.
ביום שני נדרשתי להתייצב בכנס של החיל. קצין החיל הראשי שלי החליט שאני גם צריך להגיע. באמת שמסיבה לא ברורה לנוכח העובדה שהכנס הזה לא כוון אלי.
כשניסיתי להסביר זאת לאחראי הקורס הוא החליט שהוא לא משחרר אותי.
הסתכלתי עליו טוב, על שלל דרגות הרב- סמל שלו.
"אתה קצת מתבלבל. לא באתי בשאלה האם אני יכול לצאת. הודעתי".
סליחה אבל ממתי מישהו חושב שלו"ז תא"ל לא יאה לו? מי הוא בכלל? מה זה עסק פרטי של מישהו?!?!
ואני אוהב להתפוצץ על אנשים. אז שטפתי לו את הצורה כאילו הוא רצפה שעוברת טביעה לקראת מסדר צבאי (כי רטוב= נקי) והוא מצידו ניסה לאסוף את קצת הכבוד העצמי שהרשתי לעצמי להשאיר לו, את שרוך ההדרכה שלו ואת הסמכות שנקראת "מפקד קורס".
בעיניים רושפות יצאתי בטריקה מהכיתה ונכנסתי למשרד של מפקדו. אך עוד לפני שהספקתי לשפוך את חמתי הוא כבר הסכים לשחרר אותי בחצי חיוך מתנצל על טמטומו של פקודו.
מאכזב משהו. כבר הכנתי נאום.
כאות משמיים וצדק חברתי ישראל החליטה לשבות למחרת.
כמפקד בצבא ידעתי עד כמה צה"ל נערך למאורע. הוא לא. קיבלתי יותר מדי טלפונים מהחיילים שלי שמנסים להסביר לי למה הם לא יכולים להגיע למחרת לבסיס ("אין לי איך!") ועניתי להם בסגנון של תהיו חזקים. אתם חיילים בצבא ההגנה לישראל למען השם, קצת יצירתיות!
כלומר זיינתי להם בשכל כשלעצמי אין מושג אני מגיע למחרת לכנס.
החלטתי לצאת מביתי לפני הזריחה בכוונה למצוא דרך להגיע ללטרון.
כשהייתי על האוטובוס כבר הבנתי ששביתה הכבירה שישראל מעולם לא ראתה תתקיים רק במהלך 4 שעות.
מישהו אמר מטופש משהו?
זה כמו לצאת לחופש בארץ, כולם עדין מתקשרים למירס ואני חייב לענות להם, חסר פואנטה.
ברדיו אמרו שבתחבורה יתכנו שיבושים.
כשאמרו שיבושים חשבתי שמדובר על חוסר באוטובוסים, לא שיקח לי שעתיים וחצי להגיע לירושלים!
כשנכנסו לבירתנו האהובה ניצב לפנינו אוטובוס עירוני עם פרסומת לסופר מסוים. 'רבשפע, להרגיש כמו היימיש'. הפרסומת פנתה לציבור החרדי.
עכשיו, אני לא מתיימר להיות גאון גדול בתורה אבל... היימיש... זה לא נוגד?!
לצדי ישבה סמלת. כשצלצלו אליה היא ענתה "אל תפני אלי בשם".
נתתי בי מבט של 'מה את חשה', וכשהיא ביקשה שאני אקום בשביל לתת לה לעבור אמרתי לה "תצדיעי לי".
אני שונא שטויות התפזמויות.
בכנס קראו לבימה לאחד מהרס"נים. כשזה קרה זהיתי אותו וקיללתי אותו. בגללו אני קצין.
להפתעתי שמתי לב שזה לא רק אני אלא שליש מהקצינים באולם עשו את אותו הדבר. מתברר שהחמוד הזה קנה רבים מאתנו.
בסיום הכנס קצין החיל הראשי עלה לבימה ונאם לנו.
נאום מלבב ומרתק אשר ממלא את נפש האדם במוטיבציה ל10 ד'. כי כולנו יודעים איפה אנחנו ואנו רגילים לחרטוטים. הוא התחיל ואמר שצהל צריך אותנו. שהמדינה זקוקה לנו. שהוא פונה ללב שלנו.
הרמתי את גבתי ואמרתי "עוד שנייה הוא יגיד שיש לי משהו עצוב בעיניים".
ואני ידוע בטאקט שלי ולכן זה היה בלחש כך שרק חברי שיש לידי שמע זאת.
או שבעצם זה מה שגרם למפקד המקצועי הפיקודי שלי להסתובב כלפי ולתת בי מבט מתריע.
למחרת היה לנו מרצה אחר. איכשהו הוא הגיע לתובנה ש"צה"ל זו חברת כ"א הכי גדולה בצבא!" אני מניח שאם לא הייתי עוצר אותו הוא היה ממשיך ואומר שצה"ל זה הגורם החמוש הכי חזק בצבא.
לא עברה חצי שעה שאני בכיתה והמירס שלי התחיל לקבל רצף טלפונים כאילו אני הרמטכ"ל. יצאתי מהכיתה ושבתי ללשכת המח"ט.
- "מה? מלחמה?! אתם יודעים שאני בקורס ואתמול לא הייתי בקורס!"
- "לא... אבל סגן הרמטכ"ל מגיע לעוקץ מחר!"
- "...נו ו...? אני בקורס". (נופש)
בשל זאת הייתי צריך לוותר על ארוחת הצהרים שלי, למצוא מחשב ולהמציא מצגת לבחור החביב.
לא אמרו לי לשוב מהקורס, והרגשתי שזה מוזר. הרי זה סגן הרמטכ"ל. כששאלתי אם לשוב אמרו לי שהמח"ט החליט להשאיר אותי בקורס. אני מניח שהוא פשוט חושש שאני אעשה לו פאדיחות.
לקראת המבחן המסכם של הקורס הנגדים פנו אלי. "אנו סומכים עליך!", "ביחד ננצח!"ושלל אמרות בנושא. הסתכלתי עליהם.
"מה לעזאזל הבעיה שלכם?! אנו לא לומדים פיצוח אטום, תפתחו את החוברת שקיבלנו ותקראו!"
לא עזר. כשהמרצה התחיל לסכם לנו את החומר שני נגדים פנו אלי, "אתה לא כותב כלום, אנחנו סומכים עליך!".
הסתכלתי עליהם ועניתי, "כן, טוב. גם הנגדים שלי סומכים עלי והם לא הולכים לשום מקום".
~הערת שוליים. ממש לא. אני מאמין בנגדים. יותר מבקצינים. כי אם נחשוב על זה קצת הנגדים עושים המון וממש לא מעריכים אותם. התהליכים האחרונים בצבא רק פוגעים בהם ולאף אחד לא אכפת. אני שם דגש על הנגדים שלי. קצינים יתקדמו לבד.~
ברביעי נפגשתי לארוחה עם המנטורים שלי. שני אנשים, שונים מאוד אחד מהשני במהותם, אשר אני נהנה לעסוק אתם על חיי וחייהם. אני מניח שאת חוסר האינטלקטואל שאני מוצא בקהילה אני משלים אתם.
פילבוקס וקלי.
נהנתי, ויצאתי עם תובנות. אני חייב לעשות זאת לעיתים קרובות יותר.
וכמובן לקיים את הדברים שדנו בהם. לצורך העניין, אני צריך לבקש ממלצר אחד את המספר שלו.
אני מקווה שאני אצליח לעשות זאת היום בערב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy