"אתה יודע מה זה מתלה- מטען?

זה כמו מטען שקשור לסמי-מנוף רק עם רעשי 'ווש ווש ווש' מעל".

כך נגד שלי מתאר זאת.

האמת, זה קרוב למציאות. בערך.

בזמן שאסור להגיד, במיקום חסוי, במדינה שאין לנקוב בשמה, בתרגיל שכלל לא התקיים, לא מתקיים ולעולם לא יתקיים אלא אם כן זה מפורסם ע"י גורמים זרים;

קצין אגף מבצעים חטיבתי, קצינת הספקה חטיבתית, סגן מפקד חטיבה ואנוכי מרביצים על הרנגלר של המח"ט.

"אז נגיע?", שאלתי בספק כשאני צופה בשעון.

"כמובן", עונה הסמח"ט ואני מרגיש איך גופי נצמד יתר על המידה למושב.

"המפקד, אתה יודע... אתה לא טייס. איך צורך להגיע למהירות מאך שלוש."

ככל הנראה היה קצר בתקשורת מאחר ומסיבה לא ברורה לא האטנו.

כשפרקנו מהכלי (יצאנו מהג'יפ) התחלקנו לצוותים:

צוות 1 (הסמח"ט וק.אג"ם) חברו לכח הסמנים במקום המיועד.

צוות 2 (קה"ס ואנוכי) נותרנו בגפנו והסתובבנו כתיירים בארץ זרה אשר נשלטת ע"י שבטים הגרים בפחונים, מגדלים גמלים, רועי צאן וע"פ פרסומים זרים משתכרים מגניבה. ולא, זו לא לוב.

מתוך חוויות צוות 2:

קה"ס: "יואו דאם דאם- מסוק!"

דאם דאם: "מגניב! אבל נכון זה נראה כאילו הוא עומד לנחות עלינו?"

קה"ס: "נכון, מגניב!"

.....

דאם דאם: "אממ... קרן... נראה לי שהוא באמת מגיע לנחות פה..."

קה"ס: "אין מצב, הוא רואה אותנו!"

דאם דאם: "נראה לך שנפנוף הידיים והצעקות של הסמנים, קצין האג"ם והסמח"ט מוכוונים אלינו?"

דאם דאם וקה"ס צופים בהם, צופים במסוק המתקרב, סופחים כמויות אבק שהיו הורגות כל סבתא פולניה,

"אהההההעאעאעאעאעעעעעעעעעעעעע"

בדר"כ אני לא רץ כי זה מעצבן אותי,

אבל שקלתי את האופציות והגעתי למסקנה שלהיות מרוח מתחת למסוק יכול להיות מעצבן אף יותר.

כששבנו לאחד הבסיסים הדרומיים שלנו נזקקתי למקלחת חמה ולכן הלכתי לברר היכן המגורים שלי.

כשהוסבר לי והגעתי לשם גיליתי שקיימים שם שלטים המורים כי "הכניסה לחיילים אסורה בהחלט!"- מעולה כי אני קצין ואני לא צריך כאב ראש של חיילים (...מה זו השטות הזו...?!),

אך מטריד יותר היה השלט מעליו: "הכניסה לישראלים אסורה!"

בחיי שח"א חיים בסרט.

או שפשוט הגיעו למסקנה שאני כ"כ אצילי ולכן אני רשאי לישון במגורים מכובדים של כוחות זרים. אני בעד הרעיון הזה.

החמ"ל היה עמוס לעייפה מחניקה באנשים ודרגות.

הסמח"ט נכנס אחרי, "אולי תכבו את המזגן? חם פה."

- "הוא פועל על קירור..."

בשהותי בחדר הבנתי את הבעיה של הסמב"צים. קבעתי לעצמי שאני צריך להתחיל דיאטה (כן, אני יודע. כמו כולם, אני כל הזמן מצהיר ומצהיר והדבר הכי קרוב לאיבוד שומן זה איבוד הקלוריה על צמד המילים "אני בדיאטה") אך לא הצלחתי לעמוד בכך.

דאגנו מראש שיהיה לנו מלאי מזון במטבחון במעלה הבונקר, בין נשנושים עד ארוחות שלמות.

ומה עושה מישהו משועמם ב4 בבוקר כשאין מטוסים באוויר?

אוכל.

וכשיש המון אנשים יש המון זבל. וכשיש אנשי מילואים אז בכלל המקום נראה לאחר הפצצה.

בבוקר כשעליתי להכין קפה ראיתי את ההרס הנוראי ששלט במטבחון. סמלת של חי"א נכנסה, עיקמה את פרצופה (כלומר אני ממש מקווה שהיא התאמצה כי אם לא... יקירתי, בגללך המציאו את הבוטוקס) והתלוננה לכל העולם ואחותו.

היא ניגשה לאחת הקצינות שלנו, סג"מניקית חמודה. וצעירה.

כשראיתי זאת הלכתי ונעמדתי לידה.

"מה הבעיה?"

הסמלת נעצרה. שקלה את מילותיה ובמקום צעקות היא החלה להסביר. בהומור צפיתי בה והתעצבנתי מהעובדה שהיא צועקת על חיילים וקצינים צעירים אך עלי לא, כשבעצם אני כמו כולם אחראי לבלגאן.

"אוקי, אז מה בעיה? אני אנקה. יש לך רק שקית זבל?"

בשוק טוטאלי ובעיניים פעורות הגיבה, "אתה...?"

"כן. יש בעיה?"

מתברר שכן. בחי"א לא מבינים שקצינים הם בנים אדם? כאילו גם בחילות האחרים זה קיים לעיתים אבל לא בכזו הגזמה.

מה זה קצין?

אני שונא ששופטים אותי כאילו אני סנוב.

בהמשך היום שוב נסעתי עם הקה"ס הקל"ח והסמח"ט לביצוע. הפעם הנסיעה ארכה שעתיים כמעט ולכן הרשתי לעצמי לישון.

כשהגענו לשטח אחד מסגני הפלוגות הצליח להוביל אותנו לאבדון. מצא לעצמו את הזמן ללכת לאיבוד, כשאנו אחריו.

הסמח"ט נזף בו.

לאחר כשתי ד' הגיעו המטוסים וראיתי את ההאמר שלי צונח מטה.

זו התמונה הכי יפה שראיתי בחיים.

במיוחד לאור העובדה שהכלי לא התרסק על הרצפה והפך את עצמו לערמת מתכות.

בדרך חזרה, בין דימונה לב"ש הסמח"ט כמעט ואיבד את עצמו.

"הגשר הזה לא היה פה!"

....

אני: "ברור שהוא היה פה. אנחנו צריכים להמשיך הלאה, יש לנו עוד זמן לפנייה".

סמח"ט: "לא, הוא לא היה פה!"

וכך יצא ששרפנו עוד חצי שעה מחיינו בשביל להוכיח שאני צודק.

וזאת על הסתמכות של GPS. מעניין אותי לדעת מה יקרה עוד כמה שנים שבכלל כולם יפסיקו לחשוב וישימו את מבטחיהם בטכנולוגיה.

שוב בחמ"ל;

"תגידו... זה לא מדאיג אף אחד שיש לנו מטוסים ומסוקים באוויר והבקר של חי"א נוחר פה?"

אף אחד לא ענה לי.

אם הייתי אדם מאמין אז אני מניח שהייתי מתחיל להתפלל.

אך אני לא, אז פשוט בעטתי בו.

בחזרה בבסיס האם שלי הסמח"ט אמר באחד הדיונים שלנו שהוא "יותר ממנחה".

לא הבנתי את הביטוי הזה. מה זה יותר ממנחה? איך אפשר להנחות רק ביותר?

וכמהשך ישיר לכך ועם זאת כלל לא קשור,

מתברר שכשאני מדבר עם דודה שלי בשפה צבאית היא לא מבינה אותה.

הגעתי למסקנה שאם אני אלמד לדבר יידיש ואדבר אתה זה ידרוש ממני פחות אנרגיות ומשאבים.

ולסיום,

עשיתי הסברה שבועית לפלוגה שלי על ירידה מהארץ.

כחלק מהתוכנית היה סרט אשר תר אחרי יורדים בעולם ודן אתם על הקשר שלהם לארץ.

הם הגיעו לספר בניו יורק. הומו.

איכשהו הגיעו לכך שהוא צועק וחוזר על עצמו באומרו שהוא "יורד".

מכאן, כל הפלוגה שלי איבדה כל קשב וקשר לרעיון והפכה את הדבר לבדיחה.

מה מצחיק?

שהומו צועק תוך כדי נפנוף ידיים שהוא יורד?

האמת, כן.

בפעם הבאה אני אראה את כל אורך הסרט שאני בוחר להראות לפלוגה שלי לפני שאני מראה אותו.

אגב,

עד כמה מטרידה העובדה שהסמח"ט שלי התחיל לקרוא לי "חמוד"?

מה זו הערכה הזו?