שישי, 09:35 בבוקר. הטלפון מצלצל ואני מתחיל להתעורר ולחוות חמרמורת מפנקת.

סבתא.

אני מתחיל להיזכר בכך שהבטחתי לה שאני אקנה לה צמר.

כעבור רגע אני נזכר בדבר נוסף.

איבדתי את הארנק!

ללא חשיבה מעמיקה כלל אני מזנק מהמיטה בפאניקה קלה כשאני מריץ בראשי את ההשלכות לאיבוד ארנקי עם שלל התעודות שבו, כשהדבר נעצר ע"י החלפת התחושה בבחילה מרנינה וסחרחורת חריפה.

אני נוחת על המיטה וקם הפעם לאט יותר. מדדה את דרכי מטה אל עבר המטבח כשאני תר אחר מים.

ככל שהזמן חולף אני מתחיל להיזכר בדברים נוספים שעברו עלי אתמול.

לא רציתי לצאת כלל, חזרתי מהצבא עייף לחלוטין. ידידה טובה שלי הכריחה אותי לצאת לחגוג את היותי זקן יותר בשנה.

במיוחד לאור העובדה המרתקת שביום הולדתי לא רק שלא הייתי בחופש, הייתי בביקור של הפיקוד שלי שהטיל עלי מיליון משימות ועבודות כאילו אין לי מה לעשות בחיים, וכשהוא הסתיים החדשות הרעות רק המשיכו לזרום עד ששחקו אותי לחוסר תגובה.

מזל שיומיים לפני כן פיניתי לעצמי את הזמן בצהרים וישבתי לבלות עם מס' בלוגרים.

כששבתי הבית, 3 שעות לפני שהתעוררתי, נכנסתי למטבח ואכלתי גרנולה כי פתאום זה נראה לי הדבר הכי טוב שיש. בעודי אוכל גיליתי שהארנק שלי לא עלי אך הייתי מסטול מדי בשביל להילחץ.

כשירדתי לקומת המטבח שמתי לב פתאום שהארנק שלי מונח על השולחן בפינת האוכל. מתברר שלא איבדתי אותו וסתם הלחצתי ב6 וחצי בבוקר את אותה הידידה ואת הברמן. מילא.

ניגשתי אליו כשאני בודק את תכולתו, לוודא שיש לי כסף ללכת לקנות את הדברים שסבתי נזקקה להם.

בתא של השטרות מצאתי דבר אחד ויחיד. חשבון.

יותר מחצי אלפייה.

לא ידעתי מה חשבתי לעצמי אתמול כשפשוט הוצאתי את סטפת השטרות מהארנק ובמקומם שמתי את החשבון. אתו אי אפשר לשלם חשמל.

ישבתי וניסיתי לחשוב קצת, לנסות ולשער כמה הוצאתי החודש במסגרת "מותרות היומהולדת" שלי.

הדבר מגיע לכמעט משכורת חודשית שלי.

בשיטתיות הוצאתי כמעט כל שבוע אלף חמש שקל. בין אם זה על בגדים שזה עוד נסלח ובין אם זה על מזון שזה נסלח פחות במיוחד לאור העובדה שאני משמין מהדבר.

אני לא מתחרט.

בערך.

אני מתרכז כרגע בפן הכלכלי בחיי כאילו אני לא יכול לעמוד בזה. ואני יכול. לכן הרשתי לעצמי להתפזר. למרות הסכומים האסטרונומים.

אני מתרכז כי זה זוטר. כי זה משהו שקשור למציאות שאני יכול להתחבר אליו ולהתמודד, לראות בכך כמשהו חד פעמי. חודש שהעלמתי את הכסף שהרווחתי בו.

שאר חיי בכאוס.

אני נע ונד בין שמחה, עצב, סיפוק ותסכול בכל דבר אחר.

קריירה צבאית, לא קריירה צבאית.

העובדה שאני שונא את התפקיד שלי למרות שהשלמתי אתו.

איכשהו כל דבר שהיה יציב בחיי התנפץ בשבוע האחרון והפך לתסבוכת.

מעורער.

הלכתי קדימה בביטחון מלא כשאני בטוח ברצפה המישורית, וכרגע הדבר נראה כאילו היא נשמטה תחתי.

אני צריך לקחת זמן לעצמי ולחשוב מה מטרותיי כרגע מחיי.

השינויי הגדול ביותר שאני מתכנן לעשות זה להציב את עצמי במרכז ולא את הצבא.

הוא יהיה העדפה שנייה.

אם אנסה לסכם את השבוע אוכל להגיד שכל עוד הייתי בן 22 הייתי בחור צעיר ורענן עם כיוון בחיים, בעל ביטחון כשיודע מה הוא שווה ומה הוא רוצה.

אך כעת, כשאני בן 23 אני מוצא את עצמי בוהה במראה ושם לב לשקיות מתחת לעיני.

פחות ביטחון. יותר מעורער. עדין יודע מה אני רוצה אך לטווח הארוך, ועד כמה שזה יכול להיות נחמד ישנן מחוייבויות שכולאות אותי ומגבילות אותי לממש את עצמי.

יומהולדת 23 כהטחת מים קפואים על פני. ההישגים שלי נראים מטופשים פתאום כשאני משווה את עצמי לאחרים.

ובלונדינים... אין לי אפילו כח להתחיל ולהתעסק בשטות הזו. בחיי שזו עבודה קשה להתמודד עם חוסר בגרות.