מסיבה לא ברורה יש לי נטייה לשתוק בנסיעות.

בין אם הן ארוכות ובין אם הן קצרות. אני נהנה מהשקט הפנימי, השאול בזמן. גם אם אין שקט אני שותק.

לעיתים קרובות מדי הדבר אינו מצטייר באור חיובי.

בייחוד כשרק הנהג ואני נמצאים ברכב, אך אפילו אז המצב הטבעי שלי הוא לשתוק. תמיד אחוש אי נוחות מסויימת כשאדבר כשאני לא רוצה. שיחות כפויות רק גורמות לי לרצות שהנסיעה תסתיים.

בשל זאת אני אוהב לנסוע באוטובוסים ורכבות. לא משנה המרחק.

אני יושב וקורא לי, כי 90% מזמני אני מצוייד בספר.

אם הנסיעה עולה על 15 ד' הסבירות שאני אפסיק לקרוא והרים את ראשי אל הנוף מובטחת.

אני שוקע בו.

בין אם הוא מדברי ובין אם הוא בעל יריקות- עד.

כששירתתי באחד הבסיסים הדרומיים ביותר, סיירים, תמיד התפלאו האנשים על כך שאני נשאר ער לכל אורך הנסיעה.

כשהסברתי להם שאני מהופנט מהנוף הם נראו מבולבלים אף יותר.

אני לא מנסה להסביר לאנשים את רזי יופי המדבר. הם רואים רק חול ולכן לא יראו משהו מעבר.

אותו הדבר בנוגע לצפון.

לשמחתי המהולה בעצב רב הצבא נותן לי מספיק הזדמנויות להנות מסטייה זו.

פעם נסעתי לפיקוד צפון, נסיעה של כ-5 שעות, בשביל להיות שם חצי שעה.

אתמול נסעתי לירושלים.

נהנתי מהנסיעה.

הערפל הכבד, הגשם המתדפק על חלונות האוטובוס, כאילו והכניסו אותי לבועה שלי.

שלווה, רוגע, חמימות. התכרבלתי בספרי כשמוזיקה לאוזני.

רבות לאין ספור הפעמים אשר שמתי לב, כדרך אגב, שעיני אינן סורקות ורצות על המלל הרשום תחת אפי אלא צופות מהופנטות בנוף.

בכל פעם שידי ניגבה את האדים בשביל להטיב את הראייה היא קפאה. חייכתי.

כילד קטן הרואה פלא בפעם הראשונה כך אני נראה כשאני בנסיעות.

אם הייתי כישרוני הייתי מנסה ולנצור את אותו התמונה לאחרים, לצלם, אך אני רחוק מכך.

אני יכול לשבת כאן ולתאר את יופי, לנסות ולהעביר את התחושה שתחושו כשתעברו ביערות גשומים כשהרטיבות באוויר זולגת על פניכם, את הקור שיצרוב את אפכם, את לובן האדים שיצא מפיכם.

וזה יהיה כאין וכאפס אל מול הטבע, במיוחד כי אינני סופר.

הדרכים הללו משתקות אותי.