לעיתים קרובות אני עורג בדימיוני אל העבר. מנסה לשער איך התנהגו פעם, לפני כמה מאות שנים.

במיוחד בנוגע לחיזורים, במיוחד לפיתויים, במיוחד למין.

איך הדבר נתפס אז בחברה ואיך הוא התבטא.

אני מנסה לקבע לעצמי איזשהי תקופה שבה הכל קסום ומלהיב, אך הדבר מתנגש לי בעובדות קיימות וראשי אינו מסכים לכך.

אני אוהב את העבר. אני אוהב את הדרכים הקדומות אשר האדם נערך לקראת אדם אחר.

אני חולם על חיזורים.

אני חושק בריח הפרחים אשר הובא לאדם,

אני כמעט ושומע סירנדות מתחת לחלוני,

אני עורג לפתקים, מכתבים החתומים בשעווה.

אני יושב ותוהה לעצמי אם איכשהו ניתן כיום להשתמש באותן הדרכים. פתאום הכל נראה לא רלוונטי.

אין כל צורך בחיזורים, כולם יודעים מה הם רוצים.

ובכל זאת,

כשאני יוצא אני מוצא עצמי מנסה לפתות. ככל האדם.

ואולי זה לא ע"י חשיפת עורי,

אלך לבטח בשנינותי.

להתמקד על מטרה ולא להוריד את עיני.

להסתמך על בהירותן, על יריקותן החביבה. להניד עפעף או שתיים כשאני מודע לאורכם, סלסולם הטבעי והשחור.

לנשוך קלות את שפתיי ולהעביר את לשוני במהירות לאורכן בשביל להדגיש את צורתן, עוביין, רכותן.

להסיט את מלוא תשומת לבי לאותו האדם.

להצחיק, להתנגח, להתנצח.

לתקוף עד אשר הוא שותק.

ואכן קשה להתגבר עלי.

כאשר גורמים לי לשתוק, נדיר ככל שיהיה, אני רק נהנה יותר.

האדם נענה לקראתי והננו רוקדים עכשיו במחול חד לשונות. דו קרב של מוחות, מהירות. הדוקר המנצח הוא הראשון שגורם לשני להסמיק.

וזו הכוונה.

להוות אתגר מוחי אשר רק מחושיות יכולה להביסו.

והדבר עובד, ואני מחייך.

החלק הארי בפיתוי הוא האתגר של לפני המין, המשחק עצמו. ההתנצחות.

פעמים רבות אני נותר לאחר מעשה כאשר הדבר היחידי התבוע בזכרוני היא אותה התנצחות מוחית, אותה דרך פיתוי עקלקלה, ולאו דווקא המגע עצמו.

הייתי רוצה לחזור לעבר.

הייתי רוצה לעמוד בראש בית גדול.

הייתי רוצה להשתתף בחצר, להיות בעל השפעה.

הייתי רוצה להוות איום מיני, אדם אשר יש להיזהר מפניו.

אותו אחד שהדודה הזקנה מזהירה מפניו.

כמו כל אחד.

אך אני לא חי בעבר, אפילו לא קרוב לכך. אין חצרות. אין נשפים. אין ארוחות פאר.

אין תלבושות, אין תחפושות, אין הווית שנינות.

דרכי הפיתוי שלנו נותרו בביב.

בפאב כזה או אחר מלא עשן.

המסתוריות גובלת בטיפשות לצד סירחון הסיגריות.

ניחוחות היין נמהלים בגרפסים של בירות.

בחיי שכמעט ואין לי חשק לפתות.