פוקח את עיני ומן החשכה של עפעפיי אני צופה בחשכת הליל.

לאחר זמן קצר עיני רואות את מה שחזיתי שיראו, תקרה.

שוכב במיטתי ערום עטוף בחום גופי בפוך, כזחל בגולם.

עיני פקוחות אך אני לא רואה דבר מלבד מתארים שחורים על רקעים שחורים פחות.

אוזניי מקשיבות אך אינן שומעות דבר בל נשימותיי.

סחרחורת קלה, כאב ראש מתדפק בגולגולתי, כאב כבוקס בבטן וצריבה בגרון.

אני שונא זאת.

חוסר מעש. חוסר תעסוקה.

יותר מדי אנרגיות לא מבוזבזות אשר מדירות מגופי שינה.

ולאו דווקא תשישות גופנית מפחידה אותי אלא תשישות נפשית.

כאשר נפשי לא עסוקה היא מחפשת במה להתעסק ואין מסוכן כלילה ללא שינה שאין מה לעשות בו.

ראשי עובד ואינו מפסיק, למרות שאני מפציר בו.

אני צופה בחוסר אונים ברכבת הזו אשר דוהרת מראש הר אל מצוק שנוצר עקב קריסת גשר.

המחשבות רצות, התמונות מתחלפות, הזיכרונות צפים.

כל טריגר קטן מהזמן האחרון תופס תנופה וסודק את רוחי.

ראשי מריץ את חיי כסרט, ובדיעבד הדבר מתגלה כטרגדיה.

אני נזכר באנשים שפעם היו שותפים פעילים בחיי.

תקופות נשכחות מלפני 3-4 שנים מקבלות תיקוף חי עם חזרת אנשים.

האשם לא בהם, הם היו כרקע לתקופה אך עם הרקע מגיע העיקר.

אני לא מסוגל לשכוח את העבר,

וככיב הוא מתחיל לדמם שוב.

בלילות החשוכים של חוסר תעסוקה, כשאין דבר אשר מושך את תשומת לבי.

אובדן יקרים תמיד משאיר צלקות. פצעים. כאבים אשר חוזרים בגלים.

כאבים אשר אין אני מסוגל להתמודד אתם. כאבים אשר דוחפים אותי לחשכה כלילה.

שם, בחושך, מתעצמות הרגשות. תופסים נופח הפחדים.

חוסר הביטחון המתסמך על העבר. קטנותי. חוסר הרלוונטיות. חוסר האכפתיות של האנשים.

כרוחות רפאים עולים בראשי אותם אנשים שהיו כה קרובים אלי, שידעו עלי הכל, ומסיבה לא ברורה פשוט בחרו להסתובב ולנטוש אותי.

חוסר בגרות, ילדותיות. תמיד ישנם הסברים, תירוצים.

אך זה לא עזר אז, כשהייתי הכי זקוק להם.

זה לא עוזר עכשיו, כשעדין אני לא מסוגל להתמודד עם הגב שהופנה ואני מתרסק לאפר הנישא ברוח. 

ושוב בחילה,

כאב ראש,

ובטן חלולה.

גם כעת, כשאני מעלה את הרגשות על הכתב.

כחור שחור הבולע כל אור, אושר, שמחת חיים ואת התהליך שעברתי מאז.

עיני אדומות וצורבות, רק רוצות לדמוע אך אני מונע זאת. בכיתי עליהם כבר מספיק.

המחנק בגרון רק גדל ועדין אינני נכנע.

נשימות לא סדורות, דופק מואץ ובכל זאת אני ממשיך לכתוב.

ישנו אחד אשר אני מרחיק בכוח מזיכרוני. אני לא רוצה להעלות מאוב את תמונתו. אני לא רוצה לצפות בו בדמיוני כי אפילו שם המראה יטושטש ע"י דמעות.

הוא היה הנפש הכי קרובה אלי ובגלל בחור שלא הבין את העולם הוא נטש אותי.

אותה נפש טהורה אשר תומרנה באכזריות ע"י אדם לא בוגר.

זה קרה לפני שלוש שנים, כשהייתי בקורס הקצינים. כאשר הגעתי הביתה פעם בשבועיים- שלוש לשישבת, כאשר אין לי זמן לעצמי ובטח לא לשיחות טלפון במהלך השבוע.

3 שנים.

וכפצע פתוח עדין אני מדמם.

לא הצלחתי.

הדמעות יצאו.

חופש לאוצר טראומות כפתיחת תיבת פנדורה.

הייתי צריך להיות חכם יותר, אל לי להיות בחופש וללא תוכניות.