שבת, צהרים. ירדתי למטבח כשקול צעדי מהדהד בין הקומות.

צפיתי בחלון אשר הכניס פנימה את אור השמש. אשליה. בבית הקור שולט, לרוב כשאני יוצא אני חש בחמימות המתפשטת בגופי העטוף בבגדים. אירוני לחוש להט כשיוצאים מן המבנה אל הגשמים שבחוץ.

מצאתי במטבח את תאומתי, שאלה אותי אם אני רוצה קפה. הסכמתי, לעיתים רחוקות היא מציעה להכין לי, תמיד אני זה שמכין וכל אחד מתפזר לחדרו.

הפעם נשארנו שם, ישובים לשולחן.

צמרמורת חלפה בגופי וחפנתי את הכוס קרוב אלי.

צפיתי בה, גם היא חשה את הקור בבית.

שבת שקטה, ואולי בגלל הסיבה שרק תאומותיי ואני בבית.

החלטתי שזו הזדמנות ולנסות ולתקן את הקשר בנינו.

אני יודע שהיא זקוקה לו, רוצה, כמיהה. ואני...

אני לא. אני המשכתי הלאה. אני כבר חתמתי את ההחלטה ואולי זו אחת המגרעות שלי, ברגע שאני חותם על עסקה אני לא מתלבט שוב לעולם.

אני מרחיק את משפחתי, אני לא משתף ואני לא מכניס אותם לחיי. בפעמים המעטות שאני אכן עושה זאת, כיד המקרה, אני מתחרט על כך.

כחלק מהתהליכים האחרונים שאני עובר, ובמיוחד לאור ניסיונה לפני שבוע או שבועיים, החלטתי לבדוק את הנושא שוב.

דברנו.

בפתיחות.

שיתפתי אותה במחשבותיי על בנים ומה שהולך אתם. בייחוד על מה שלא הולך אתם וחוסר ההתפשרות שלי על סקס כגחמה.

עלה שמו של בן זוגי לשעבר, היא טענה שיש שם עוד משהו.

תיקנתי אותה. הוא בן זוגי לשעבר. הוא לא אקס. הוא תמיד יהיה מעל כולם, בכל זאת, היינו למעלה משנתיים יחד. אך הוא לא הבחור הראשון והאחרון שהייתי אתו, הגדרתי את עצמנו במערכת יחסים אמיתית וזו היחידה שחוויתי עד כה.

עם זאת, מה שהסכמתי אתו בעבר אני לא אסכים כעת. כיום אני בספק אם היינו מחזיקים מעמד מעל לשנה.

התבגרתי, גדלתי ועיצבתי את עצמי. אני יודע מה אני רוצה ואני מסכים בין עצמי לעצמי להישאר לבד אם לא אמצא משהו שאני רוצה.

בכל זאת, אני עושה זאת כבר שנתיים.

זה לא שאני לא מוכן להתפשר, אני מבין שאין דבר כזה "מושלמות", אך יש גבול להתפשרויות שאני מוכן לקחת על עצמי.

דברנו גם על החוסר שלי ביחסים עם המשפחה הקרובה. אני לא חש צורך להיות עם הורי ועם אחותיי בקשר. כרגע זה נובע מהיותי גר בבית.

המשכנו ודברנו על ההורים. על כך שאף אחד לא מסתדר עם אמי. הסכמנו שאנו מרחמים על אבי.

היא סיפרה לי שאבא חושב שאני מאשים את שניהם, הוא נפגע כמדומה. היא חושבת שזה לא פייר שהוא סובל בגלל אמי.

הסתכלתי עליה.

היא לא מבינה. כל אחד ואחד במשפחה בגד ופגע בי כ"כ עמוקות שקשה לי לסלוח להם. זה לא שקמתי בוקר אחד ומתוך דחף החלטתי להפסיק לשתף אותם, זה קרה ככורח המציאות והשלמתי עם זה כחלק מההתגברות שלי.

נכון הדבר שאמי היא המרכז, אך אין לזלזל ביכולותיו של אבי ושל אחותיי לפגוע בי באותה המידה, גם אם לא לאורך זמן.

סיימנו את השיחה בחיוביות. היא תרמה, אני מניח. במיוחד לה שתרגיש שמשהו משתפר. אני לעומת זאת לא חשתי שינוי כלשהו. שיתפתי אותה, נתתי לה הרגשה טובה, אך אני נשארתי אטום כשהייתי. אני עדין יכול לקום וללכת ולא להסתכל לאחור.

אך זה תהליך, אני מניח. אני פשוט צריך לחשוב ולשקול אם באמת אני רוצה לקיים את היחסים הללו או לא, כי בכל זאת, זו משפחתי. זו תאומתי.

החלטתי לקחת אותה לקניות, כדי שתרגיש טוב עם עצמה כי יש לה פוטנציאל. החלטתי שאני גם אקנה לה מלתחה. אין לה את הכסף לקנות דברים, כמו שהורי לא נותנים לי שנים גם לאחותיי הם לא נותנים. לי פשוט יש את הפריבלגיה שאני משתכר יפה.

כהד עולה לי בראש קולה של חברה קרובה אלי, מפציר בי שוב ושוב להפסיק ולבזבז את כספי על אחרים, להפסיק ולפזר אותו.

אך אני לא יכול.

היא אחותי. היא זקוקה לביטחון הזה. זה כ"כ פשוט, בגדים. נותנים כ"כ הרבה. נקודת התחלה שמשם רק אפשר לפרוח.

כסף, זה כל העניין. זה ייתן לה המון.

ולי לא אכפת. אפילו לא אכפת לי להמשיך להיות מנותק ממנה. לא אכפת לי כרגע מהיחסים שלנו, או ליתר דיוק חוסר היחסים שלנו.

זה מוזר. אני לא חש צורך להיות חבר שלה אבל בתור תאומה אני חש מחוייבות לעזור לה לפרוח. גם אם היא פגעה בי רבות.

ובאשר לאבי,

שקלתי לשנייה לקחת אותו לסרט. להתחבר אליו. להוציא אותו מהבור שהוא חפר לעצמו כשלא התגרש מאמי.

אני עוד מתבלט כי אני יודע בהכרח שיציאה כזו תוביל אותו לשאול אותי בנוגע להעדפה המינית שלי, ואני לא בטוח שאני רוצה לשתף אותי בחיי.

סיימתי את הקפה.

הוא חימם אותי לשנייה.

עדין הבית קפוא.