להיכנס לחדר ולהסדיר את נשמתי.

להוריד את הנשק מעלי ולשים אותו בפינה, כשאני נזהר לא ללכלך את הרצפה ביותר מדי בוץ.

לפינה השנייה לזרוק את הנעליים הצבאיות אשר הכפילו את משקלן בשל אותו חומר דביק. להסיר מעלי את שכבות המדים ולצפות משלולית המים הבוצית שנותרה בכניסה לחדר.

להתלבש ושוב לצאת לגשם, כשאני מצויד בכלי רחצה ומגבת. בעודי מקפץ ומחליק במדרגות אל המקלחות אני תוהה לעצמי אם זה לחלוטין מטופש שאני לוקח עמי מגבת נוכח כמות המים שהיא סופחת בדרך.

לתת לזרימת המים החמים להישמע בקול באוזניי ולחכות בציפייה אל מסך האדים אשר מגיע.

להיכנס תחת המים ולתת לזרימה קרה לצנן קצת הרותחת.

לעמוד שם ספוג עד לשד עצמותיי ולהבין שזה כלל לא שונה מהסיור שהרגע סיימתי מלבד העובדה שהמים חמימים.

לעמוד שם ולנשום.

לעמוד שם ולסגור קלות את ברז המים הקרים.

להרגיש את זרם המים החמים תופס את נופח הצינורות.

להתנשם.

להגביר את המים החמים.

לא לראות מלבד אדים.

להתקשות לנשום.

לעמוד שם ולספוח אלי את החום המותז על גופי.

להשתעל מהאדים, מהחום היוקד.

להבין שגופי כמה לברוח מאותו חום מטורף שנשפך עליו.

להמשיך ולעמוד.

להגביר את הזרם.

להפסיק לנשום, כמעט ולזעוק.

להתנשף.

להרגיש איך עורי הופך לרגיש מדי.

לסגור את זרימת המים כאשר אין אוויר בריאותיי.

לגשת להתנגב ולראות את עורי אדום כלובסטר מבושל.

רגיש למגע.

אני מחליק את ידי על המראה, בשביל להבהיר את המראה נוכח האדים הדבוקים בה.

התמונה אינה ברורה.

להחליק את ידי בשנייה,

להרגיש את קור המשטח לעומת הקלחת הרותחת שיצאתי ממנה.

לנקות עד אשר ניתן לראות, הקירות מאחורי נראים בברור ובכל זאת אני לא.

להעביר את ידי שוב ולהבין.

זו לא התמונה.

זו לא ההשתקפות.

זו המציאות.

מביט במראה ורואה דמות מנותצת.

כשיצאתי מהמקלחת הגשם כבר פסק. הקור סדק את נשמתי, אך לא את מראי.

בבוקר למחרת, כשהבסיס התמלא באנשים, מעט הצליחו לשים לב כי כבר ענדתי את הדרגות, התפקיד, האחריות.

לבשתי את המדים ואתם את המציאות המעוותת.

לא רואים שברים כשמסתכלים עלי. אפילו לא סדקים.

רק חיוך, כרגיל.

אך מי שישים לב טוב יראה. אין עוד ניצוץ בעיניים.

מנותץ.