מהלך בכביש בין שורות ברושים. השמיים אפורים וגשם יורד מהם ללא הפסק.

זרמים קטנים מתגלים בדרכי ואני מנתר מעליהם. נכנס לשלולית בוץ אשר מלכלכת את נעליי, נכנס לשלולית מים אשר מותירה את נעליי בוציות קצת פחות.

מרים את צווארון מעילי ומנסה להכניס את ראשי לפנים המעיל, כצב הנכנס לשריונו. רוח סותרת ללחיי ואני חש צמרמורת הזורמת מראש עמוד השדרה מטה.

שומע רחש וזז הצידה מן הכביש, מפנה למכוניתו של אחד המג"דים שלנו. גלגלי מכוניתו מפזרים שלולית ומרטיבים את מכנסיי.

בסיום ההליכה לקצה הבסיס, כשאני חש כאילו סיימתי מסע כומתה נוסף, אני נכנס למשרדי ומדליק את המזגן. מניח את מעילי הנוטף על משענת כיסאי ומדליק את המחשב.

סוקר את הקירות ומבחין בסטאטוס שמשודר.

תעודת סיום קורס קצינים, תעודת סיום השלמה חילית, תעודת הוקרה מהגדוד שעזבתי, מגן הוקרה מתפקידי הראשון מחיילי, תעודת הוקרה מתפקידי הראשון ממפקדי, תעודת הוקרה מתפקידי השני, תמונות חתומות של פקודיי בעבר, של עמיתים וחברים.

הקירות עמוסים לעייפה, ובמרכז ישנה עדות גם לאזרחות. דיפלומת ההנדסאי שלי.

צופה במיצג חביב שקיבלתי מתפקידי הקודם מהמג"ד, דרגות סא"ל אטומות במסגרת. "יש לשבור במקרה הצורך". הוא צפה לי גדולות.

בבית מחכים לי חברים. גם שם יש סטאטוסים משודרים. ארוני עמוס בבגדים ונעליים.

ובכל זאת אני חש חסר כל.

מרגיש עייפות שאין לה הסבר.

אין לי כיוון לחיים. אין לי ניצוץ. אין לי משהו אשר גורם ללבי להחסיר פעימה.

בלעדי זה, שום דבר לא שווה.

עליתי במשקל. בעליל מראה שאני חי טוב. מדהימה אותי העובדה שבין רגע כל הטוב נעלם.

תקופות. ישנן טובות, ישנן רעות, וישנן כאלו אשר שמות סוף לדברים.

החלטתי לעשות משהו שונה.

החלטתי לשתוק. לדכא הכל בפנים, לא לפזר לעולם כל מה שאני חושב.

פשוט להיות בשקט.

להכניס את המחשבות לבטן במקום מזון.