כשהעננים הכבדים זזו קצת,

כשקצת אור נכנס מבעד למעטה האפור של אותם שמיים,

כאשר היה נדמה כאילו השמש שבה אלינו ומכניסה קצת חום,

הגיע משב רוח אשר העיף ממני והלאה כל תקווה לכך.

אני לא בן אדם שבור.

אני לא בן אדם ללא החלטה.

אני לא בן אדם ללא חשיבה.

אני לא בן אדם ללא עתיד.

אני לא בן אדם ללא עבר.

אני לא בן אדם ההולך ללא מורא.

אני כן קצין שבור.

אני כן קצין ללא אמון.

אני כן קצין מלא אכזבה.

אני כן קצין מלא בהחלטה.

בוגרים ממני שבו והזכירו לי, לא הכל בחיים זה צבא.

כן, כבתי.

כן, לקחתי ללב.

כן, נפגעתי.

כן, דוכאתי.

כן, החלטתי.

לא אשתחרר עכשיו, אבל לחלוטין אמשיך איך שתמיד עשיתי, באמון מלא בעצמי.

אם ירצו בי, יקבלו אותי כפי שאני.

אם לא ירצו בי, אז אמשיך בדרך אחרת אשר בה אני עודני אני.

מחר אתיישב מול המח"ט ואגיד לו כל מה שאני חושב.

טוב, רע, עם טאקט, בלי טאקט, לא משנה לי.

לי זה כבר לא אכפת.

אסיים בשלוש נקודות.

אני מתבייש ביחידה,

אני מאוכזב מהיחידה,

אני מבקש לסיים את תפקידי.

מעולם לא הצליחו לשנות את הרגשתי בנוגע למשהו ב180 מעלות.

ולחשוב שפעם חשבתי שאשאר בצבא.

מערכת מטופשת, כל הכבוד לך. עשית משהו שאף אחד לא הצליח, לשנות משהו מהותי באישיותי.