במארש צה"ל ישנו קטע אשר נשמע קצת כמו מתיחה, כבדיחה נלעגת אשר אינה מקומה בצבא ועם זאת מתאימה לשם בול. מעין דימוי מוזיקלי לאירוניה הנמצא ביסודו של ארגון זה.

כך הרגשתי בסיום פגישה עם המח"ט שלי.

משועשע קלות ומבולבל נוכח המציאות.

חוסר אונים מוחלט כשהשפעתו היחידה היא זעקה אדירה לאבסורד.

בעיני המח"ט זו הייתה פגישת עבודה.

בעיניי זו הייתה פגישת 'יחסנו לאן' כשהמטרה היא החוצה.

היא הייתה עניינית ועם זאת מאכזבת במקצת.

אכן, חשפתי אותו לדברים שהוא לא היה מודע אליהם והוא אודה לי על כך שפקחתי את עיניו לתהליכים אשר הוא לא התכוון אליהם.

בסיום התייחסותו בפן המקצועי אשר בו הוא אמר שיש דברים רבים אשר אני צודק בהם,

הגענו לפן האישי, בו אמרתי לו שאני מאוכזב, מתבייש ומבקש לסיים תפקיד.

אלו הרגשות אשר לא ישתנו בנוגע ליחידה הזו. עם המקצועיות אני יכול להתמודד, אבל אלו לא ישתנו. לא העובדה שאני מאוכזב ממפקדיי, לא העובדה שאני מתבייש לייצג אותנו כלפי חוץ. בחיים שלי לא התביישתי כל כך לענוד את תג היחידה.

הוא הסכים אתי, ובכל זאת, הוא אמר לי לשוב אליו עוד שבועיים.

עוד שבועיים שבהם... מה? מה אמור לקרות? פתאום תצוץ אצלי גאוות יחידה?

לא.

כשסיימתי את הפגישה עמו קבעתי עם הקצין סגל ראיון אצל המח"ט לעוד שבועיים.

הוא אמר לי שהוא לא אוהב לסיים לקצינים תפקיד מוקדם. בין אם זו החלטה שלו או החלטה שלהם. אני מניח שאני צריך להעריך את השהייה הזו, אני מניח שאני צריך להבין שהוא חושב שיש לי מה לתרום... אבל אני לא חושב שהוא הבין שאני חלוט בהחלטתי.

הוא ציין שסיום תפקיד לא יעזור לי בעתיד.

אני יכול להיות ציני עכשיו אך אשאר רציני.

אני מודע לכך.

כהמשך ישיר להחלטתי אני לא רואה את עצמי בצבא מעבר למה שחתמתי כך שהעתיד לא מהווה איום כלפי.

אני מאוכזב.

אני פגוע.

רגשות אלו לא מתאימים לצבא.

אני לא מתאים לצבא.

אני מבין, אני מפנים, אני מקבל, אני אשרת את מה שהתנדבתי לו וכשאסיים כך אסיים את שירותו.

רק עוד שנה וחצי.

ולעזאל, שאני אצא כבר מהיחידה הזו.