כשאני בזרועותיך,

כשאני חש את חום גופך עוטף אותי,

כשאני מניח את ראשי על חזך,

כשאני נע עם נשימותיך,

כשאני רואה רק עם עין אחת כי השנייה עצומה עליך,

כל העולם כבה.

אתה ואני ניצבים שם.

מתנחמים בחום גופו של האחר.

אתה גדול יותר, חם יותר, מנחם יותר.

פורק עליך את כל מכאוביי, כל רצונותיי, כל תשוקותיי.

העולם כבה, ואתו הרע.

אתו נעלמות אותן סיבות אשר מדירות שינה מעיני.

אתו אני נכנס לגן עדן, מקור חום ואהבה.

לא זרה לי הסיבה להאחזות בך.

שאלת ה"מדוע" שגורמת לי להרגיש רע רק מתמוססת נוכחותך.

ניסית כל כך חזק להיות אותו האחד,

ניסיתי כל כך חזק לשמר זאת,

ניסיתי כל כך חזק.

ובכל זאת התעוררתי.

השעה 5:00 בבוקר ואני שוב הולך ללבוש את המדים אשר גורמים לי בושה.

ההתלבטות אינה חזקה.

אני מעיף מעלי את הפוך וחושף את גופי העירום לאוויר הקר.

המיטה הזוגית ריקה מלבדי.

שום קור, שום כוויה, שום מכה, שום נפילה, שום דבר אינו דומה לתחושותיי הפנימיות.

חוסר אמון, אכזבה, והבושה... כמות הבושה...

ובאוטובוס כשהברזלים מתנגשים בחלון ויוצרים קול אני שותק.

מביט, ומתאכזב.

אני לא אוהב את מה שהפכתי להיות.

ואין לאן לנקז זאת.

רק בחלומות.