Born to die חודר לתודעתי אט אט,

מפיג את ערפילי הליל ומכניס את מוחי לתחילת תנועת קליטה.

הגלגלים חורקים והלמות נוחתות על ראשי.

חמרמורת.

לאחר שנייה נוספת, כאשר אני מחבר נקודה לנקודה אחרת,

אני מבין שהשיר המתנגן ברקע זה צלצולו של המירס שלי.

במאמץ עילאי, כאשר ידי כבדה כטנק ונעה בחינניות של פיל בחנות חרסינה אני מגשש לשידה בחיפושים אחריו.

לוקח לי זמן, ובחילה מצטרפת להלמות בראשי.

כשאני אוחז בו אני גורר את ידי חזרה אלי ומנסה לקרוא את הצג, לראות מי מתקשר אלי.

אחד הנגדים הבכירים שלי.

זורק את המירס ממני והלאה.

בחילה, תחושת צריבה, כאב ראש אדיר.

חוויתי זאת בעבר.

יותר מדי וויסקי.

בריחה שרק פוגעת בי.

בריחה לאלכוהול עד שהארנק לא יכול יותר לשאת בנטל.

בריחה מחדר האוכל כדי לא לפגוש באנשי הבסיס.

בריחה משיחות, לסנן כאשר אני כבר לא יכול יותר.

כשיצאתי אתמול מהבסיס כיביתי את הטלפונים שלי. הייתי חייב הפסקה.

הייתי מנותק מהעולם למשך שעה ברכבת אשר הייתי יכול לישון בה.

אך עם הדלקתם שתף הצלצולים שב.

וללא הפסק.

אני לא יכול יותר.

זה יותר מדי.

מעולם לא הצלחתי לא לקחת ללב דברים.

זה מרסק אותי.