אני אוהב את עצמי.

אני מכיר בעצמי.

אני יודע את ערכי שלי.

מכיר באופי, מעלותיי ומגרעותיי.

אני גאה בעצמי. גאה באישיות שלי. בשנינות, בחדות הלשון, במשחקי מהירות.

אני טוב בכך.

עם זאת אני לא מכיר את החיצוניות שלי.

אני עדין חש כאותו נער מתבגר שמן.

עדין רואה עצמי ככזה ולכן מתקפל כששנינותי אינה על העליונה, מה שקורה לעיתים נדירות.

אני מוכן להודות בעיני הירוקות.

אני מוכן להודות בשפתיי היפות.

אך זהו.

אני לא מצליח לראות את היופי שבי.

אני לא מצליח להאמין שאני שווה.

ובעולם שלנו, הכל סובב סביב היופי.

הכל מתנקז לכך.

בין אם זה הצלחה בקריירה או הצלחה בחיים הפרטיים.

בין אם זה בהכרת חברים ובין אם הכרת בן זוג.

יופי.

כי יופי פותח דלתות.

אם רק הייתי חכם הייתי יכול להתנחם בכך,

אבל אני מרגיש כטיפש. אני לא חכם. אני ממוצע.

נידון לאבדון.

מכוער מטופש שמאוהב באישיות שלו, היחיד מבין בני האנוש וגם המשוחד ביותר.

באמת שלא חכם.