לפעמים אני מרגיש שאני הולך להישבר ולבכות
לפעמים אין לי לאן ללכת,
לפעמים אין לי מה לעשות עם הזמן שלי
אני חי כל כך לבד.
לעיתים קרובות מדי אני חש שכבר היו שם לפני.
כאחד שמאוהב בהיסטוריה אני לא יכול שלא לעמוד בצד ולהיפעם מחלוציה.
עומד שם עם חיוך מריר כשאני יודע שאין לי מה להוסיף, כבר עשו זאת.
חשבו, תיארו, חלמו, ביצעו, קיימו.
אין מה לחדש. אין מה להתבלט בו, החלוצים כבר מתו.
עומד שם כשאני לא יודע מה לעשות בחיי.
אני שוקל וחושב, מהרהר ותוהה ובכל זאת,
חש כאפס ללא הצלחה.
לא עשיתי כלום בחיי.
אני מרגיש טיפש מדי כדי באמת להצליח.
אתמול אחת הסמב"ציות בבסיס רוקנה לי את הארנק וסקרה את תכולתו, על שלל תעודותיי.
היא נקלעה גם בתמונה שלי לפני שהתייגסתי, לפני שרזיתי.
אני תמיד שהיא אתי.
מצאתי אותה לפני חצי שנה והחלטתי להסתובב אתה אתי. כתזכורת לכך שפעם הייתי שמן. כדי שאני אוכל לחוש קצת יותר טוב עם עצמי.
אותה סמב"צית מלבבת צילמה כנראה את התמונה עם האייפון שלה והעלתה לפייסבוק.
זה נראה זוועה. כאילו לקחו תמונה שלי ושמו בפוטשופ.
כמובן שהתמונה גררה מיליון תגובות.
בבוקר כבר חצי מהבסיס ראה אותה ובצהרים כולם.
התחמקתי מאנשים.
התייבשתי בעצמי.
כישצאתי מהבסיס נסעתי עם אחד מהרס"נים שלנו.
הוא גם ראה את התמונה וצחק עליה.
"לא היית שמן, היית עגול!"
כן, אני יודע. הייתי עגול. מכל בחינה אפשרית.
הייתי שמן ואפס.
ועכשיו, אחרי 5 שנים,
אני כלל לא מרגיש אחרת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy