משב רוח נוסף חולף על פני ומנפנף את צעיפי על פני וחזי בליטופים מהירים,

מצליף את מעילי על בת דודתי שצמודה אלי חבוקה מסתתרת מתנועת האוויר.

מחבק אותה, וזוכה לרגשי התפלאות מהמשפחה.

תמיד עקצתי וקינטרתי אותה באירועים וארוחות משפחתיות, מעולם הם לא ציפו להתפרצות כזו של חום בנינו.

אני חושב שגם היא עצמה הייתה קצת מופתעת, אך אני לא. אני מגלה עניין באנשים ע"י עקיצות.

ובכלל, יש בי רגשות חום ואהבה חזקים כלפי מה שמוגדר "משפחה". בעיקר בשל העובדה שזה ניגוד מוחלט לקור שגדלתי בו.

באותה הנשימה אמי שלי הפליאה אותי וגרמה לי להרים גבה,

לא יכולתי שלא לשים לב לאירוניה.

אמי הלכה צמוד לסבתי ותמכה בי.

אמי, וסבתי.

כשכל המשפחה נעה בתהלוכה שקטה ונראה כאילו לאף אחד לא אכפת מאותה זקנה תימניה שלא כזה מקרטעת.

נקודה נוספת שלדאבוני אני חייב להודות שאני דומה בה לאמי.

אני גם תמכתי ונצמדתי לבת דודתי רק בשל העובדה שאני יודע עד כמה סבנו היה יקר לה.

ראיתי אותה מבולבלת, צפיתי בעינייה המחפשות משהו אשר כבר לא בין החיים ומתחילות להאדים. חבתי בכאבה ולפני שהספיקה להתייפח תפסתי אותה.

צעדנו כולנו בשקט מעורר צמרמורת כשבראש אבי אחיו ואחותו לצד עגלת תכריכים וטלית אשר הכילה את סבי ז"ל.

עברנו יערות של מצבות, נעים בשבילים ימינה ושמאלה כדרך הנראת כנצח.

נכנסנו תחת גג כשהקירות מולנו, מאחורינו ובעצם מכל עבר הינם קברים.

טמנו את סבי בקיר.

היו הרבה אנשים. אמרו הרבה תפילות.

צפיתי כמנותק מהצד כשרק אחיזתה של בת דודתי מזכירה לי שאני נוכח.

בסיום כשכולם התפזרו ורק המשפחה הקרובה נשארה שם צפיתי באותו חור בקיר אשר סבי מונח בו.

חור שלבנת בטון חוסמת אותו מלבד חריצים קטנים.

לא היה מקום להניח עליו אבן.

יצאתי מאותו חלל קברים ומצאתי בחוץ אבן שהתאימה לי. הרמתי אותה ושבתי לקבר.

עמדתי צמוד אליו מניח את ידי על האבן, כאילו אוכל להרגיש את פעימות לבו של סבי.

היא הייתה קרה וקשה.

לקחת את האבן ודחפתי אותה פנימה.

האבן לא תנוח על הקבר אבל היא תנוח לידו.

מעין עיוות של מסורת יהודית.