כמו כשקרה לי לפני שנה וחצי בקירוב, כשסבי הראשון נפטר, כך גם עכשיו גיליתי על סבי דברים אשר לא ידעתי.

נזכרתי בדברים נשכחים והערכתי אליו גברה.

זוהי דרך השבעה.

יצאתי היום מהבסיס מוקדם ונסעתי לגבעתיים לסבתי.

איכשהו לא הסתבכתי בדרך למרות שמעולם לא נסעתי לשם לבד באוטובוסים, אם בכלל.

נכנסתי בשקט לדירה ופגשתי את אבי, דודתי וסבתי. בחדר דודי ישן קצת ולכן רק הנחתי את התיק ושבתי לסלון.

ניקיתי, רחצתי והכנתי להם אוכל.

סבתי, תימניה קטנה וטרחנית עקבה אחרי פיזית ושאלה אם אני רעב, צמא ומה להכין לי.

אני לא חושב שהיא מצליחה להבין את הרעיון הזה של השבעה.

למרות מוצאה היא פולנייה כסבתי הפולנייה בצד השני.

כשאנשים באו והלכו אני נשארתי שם לנקות ולסדר.

איכשהו התמזגתי עם הקירות ולא שמו לב לקיומי, אלא לפתע ראו שניקו פה ושם, מילאו את מגשי הכיבוד והגישו תה וקפה לכולם.

לא הצלחתי להבין מי עשה את הכל עד שהגעתי, ואז נזכרתי בסבתי.

יותר מדי פעמים הייתי צריך להכריח אותה לשבת ולא להתרוצץ, בשביל זה יש אותי.

פעם אחת תפסתי אותה בוהה דרך המרפסת כשהיא יושבת מצומקת בפינה. ריחמתי עליה. אחרי 60 שנות נישואים היא לבד.

כשאני תוהה לעצמי אם לגשת אליה או לא נכנסו לדירה חברותיה מהמועדון. קשישות כמוהה.

שמחתי.

שלא כמו אבי ודודי היא הייתה לבד. כמעט ולא הגיעו אנשים אליה,

כך בדיוק היה גם בצד השני כשסבי נפטר וסבתי הייתה לבד.

כך קורה כאשר אנשים מפליגים בגילם.

סבי הראשון נפטר בן 91, סבי השני נפטר בן 92/93, לא סגורים על זה.

בין לבין הצלחתי לשבת קצת בצד ולעבור על אלבומי תמונותיו. כשהרמתי אחד נפל דף מצהיב על הרצפה.

הרמתי אותו וראיתי שזהו מכתב שסבי כתב מכלא לטרון למשפחה.

התאריך היה 22/8/46.

קראתי אותו וגיליתי שסבי היה חד לשון כמעט כמוני. מצחיק ומבדר. הוא דרש שבפעם הבאה שבאים לבקר אותו יביאו לו אפרסקים.

סיכות ביטחון, שרשרת כסף ועוד כל מיני דברים.

הוא היה באצ"ל.

הוא היה בכלא מספר פעמים, ואף הוגלה מהארץ.

סבי היה טרוריסט.

הוא מאותם בחורים חביבים שהלכו, ראו גשר, ופוצצו לו את הצורה.

יש לו אינספור תעודות הוקרה והערכה, אחת אפילו מגבי אשכנזי.

הדבר היחידי שלי יש מהבחור זה חתימה על תעודת הקצין שלי.

אני מתגעגע אליו.