התעוררתי.

נכנסתי לפייסבוק לוודא שאכן החבר לא העלאה את התמונות שלי ונתקלתי בשיר הזה.

אצתי רצתי לפה בהחלטה שזה מה שיפתח את הפוסט פורים שלי למרות שבשבילי החג לא נגמר.

אז כך, תודה ארטיסט שאתה ממלא לי את הפייסבוק באיכות.

למרות שאני שומע את השיר עכשיו בלופים כשהשמש מלטפת את חלוני ומעודדת במקצת ולכן עוד 5 ד' לא אוכל לסבול אותו כלל.

ככל קצין עסוק גם אני ידעתי שפורים מגיע בגלל ההכנות אליו.

ככל קצין עסוק גם אני שמתי את המידע הנורא רלוונטי הזה בסוף סדר העדיפויות שלי.

ככל קצין עסוק גם אני נזכרתי ביום שני שבאמת חייבים להתחיל לחשוב על תחפושת.

ככל קצין עסוק גם אני המשכתי בחיי כשהעובדה הזו קיימת בראשי ואני שותק.

ככל קצין עסוק גם אני ניסיתי לאלתר משהו, עם קאלי.

ככל קצין עסוק גם אני גיליתי שאני עסוק מדי ותוכניותי בוטלו ולפיכך נשארתי בלי כלום.

לא כמו כל קצין עסוק, אני בחמישי יצאתי מוקדם ונסעתי להשכיר תחפושת.

המחשבה על כך רק רפרפה בראשי וביטלתי אותה, אבל הייתה לי כוונה להנות בחג הזה שלא כמו שאר החגים וזו הייתה האופציה האחרונה.

בחיי שמעולם לא חשבתי שאני אהנה כל כך.

בערב חמישי, כשהלכתי בעירי רווית האל שמעתי את קול צעדי מהדהדים ברחובות השוממים והחשוכים.

התפלאתי שהאורות לא דולקים אך זה רק הכניס אותי יותר לאווירה.

כשנכנסתי לביתה של ידידתי משפחה עצרה את נשמתה.

אחותה הקטנה רצה אלי וצעק לאחיה שיצלם אותנו.

ניצבתי שם בסומק קל של מבוכה.

ברט כסוף עם נוצה,

צווארון קטיפה לבן,

ג'קט תכלת עם ציורי ריקמה כסופים,

אבנט כסוף,

מכנס כסוף עד הברך,

גרביים לבנות צחורות,

ולסיום נעליים חצאיות חומות המזכירות קטיפה.

בקיצור, דוכס.

כפי שיאה לי ולרוחי. תמיד אמרתי שאני אציל.

מצחיקה אותי העובדה שהנעליים הן לא חלק מהתחפושת אלא הן שלי. אפילו נעליים שאני ממש אוהב ונועל אותן לעיתים קרובות. מה שמטריד כי הן מתאימות לבחור מהמאה ה17.

אגב המאה ה17, משהו שגיליתי רק לאחר שהתלבשתי ונראתי מדהים, הבחורים אז חיו טוב.

מסיבה לא ברורה אין שום כיסים בתחפושת. לא לארנק ובטח לא למירס.

גאונות!

הידידה התחפשה לגיישה ושנינו שמנו פעמינו לת"א.

בדרך אנשים הסתכלו עלינו מוזר. הסתכלתי עליהם מוזר חזרה. זה פורים לעזאל, למה נראה לכם שאני נראה כמו דוכס? אני יודע שאני לא מבין גדול באופנה, אבל התלבושת הזו ממש ממש פאסה.

כשהגענו לאלנבי כבר היה יותר טוב.

בת"א שלא כמו בעירי שלי היה מגוון רחב של תחפושות עליזות המקפצות ברחובות.

פגשנו חברים ושתינו. הסתובבנו,

ומעל הכל,

והדבר החשוב ביותר,

אנשים זרים עצרו אותי.

הייתי רוצה להגיד המונים אבל זה יהיה שקר. אסתפק בהרבה.

עצרו, העריצו, החמיאו והצטלמו אתי.

מכירי הקרובים יודעים שכשאני חש בנח אני משיל מעלי את מעטה הביישנות (ובחי זקנו של מרלין הקיצוניות הזו מתחילה להטריד אותי) ופשוט הופך לזונת צומי.

וזה כלל לא קשה למשוך תשומת לב כשאתם אני, יש לי כישרון לכך.

וכשאני נראה כמו דוכס?

אפילו ה' כל יכולה עצמה לא מסוגלת לעצור אותי!

הפכתי לאטקרצייה מהלכת, ואהבתי את זה.

צילמו אותי כל כך הרבה פעמים שכמעט והרגשתי כסלב, עד שנזכרתי שאני לא ובנוסף לכך שלעולם לא אראה את אותם הנצחת רגעים כי אין לי שמץ של מושג מי האנשים הללו שהצטלמתי אתם.

אחרי מעבר בין פאבים ומסיבות, התנגשות פיזית באסי עזר וגילוי העובדה שהבחור לא גבוה כלל, מה שממש הוריד לי,

החלטנו לשוב הביתה.

נחתתי במיטה ב5 וחצי בבוקר.

יצאתי ממנה ב10 ושבתי לת"א.

חזרתי הביתה אח"צ ובערב הייתי שם כבר שוב.

סבב פאבים נוסף, מסיבות נוספות,

שוב אנשים שעוצרים, מחמיאים ומצטלמים.

באחד הפאבים, כאשר חשתי שעולה לי אחרי כל הבירות גרפס הרמתי מניפה של אחת הבנות שהייתה אתי בשביל להסתיר את פי.

הברמנית שראתה זאת צרחה עלי לא לזוז,

הייתי בפאב האנגלי ולשמוע בחורה צועקת עלי במבטא בריטי כבד ממש עשה לי את זה, אדל משהו.

עצרתי את נשמתי והיא שלפה מצלמה.

ישבתי בפינה כבסרטים, הג'קט גולש מהכיסא, הברט על הצד, ביד אחת כוס קסטיל רוז' ובשנייה מניפה אשר מסתירה חצי מפני.

אני בטוח שהתמונה יצאה מדהימה. הבחורה עצרה גם את כל האנשים שנעו בפאב והצביעה עלי.

פשוט... חג קסום.

אז כן, אני לא ישן. והכסף נוזל בין אצבעותיי,

אבל אני הדבר הכי מאושר שהיה בשנה האחרונה. אני לא זוכר מתי הייתי כה עליז.

וזה לא נגמר,

יש עוד את היום.

אני מקווה בכל ליבי שאוכל להשיג תמונה שלי, לפחות אחת!

נשיקות לכולכם, חג פורים שמח!