כששמעתי שסבי ז"ל נפטר כמעט ולא הודעתי לאדם.

לא הייתה לזה משמעות בזמנו, לא רציתי מעמסה של אנשים אשר יצורו עלי בשאלות של "איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" כי אני בעצמי לא ידעתי.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה ידידה שלא ראיתי הרבה זמן.

קבענו להיפגש באותו שישי בבוקר, ואיכשהו חשתי צורך לנסוע ולנחם את סבתי ואבי כשהיא בהעדפה פחותה יותר, ועל כן הייתי צריך להודיע לה על הביטול.

באותו אח"צ היא החליטה לנסוע אלי למרות שהיא כלל לא קרובה אלי.

שמחתי שהיא באה. היא ניתקה אותי מהבית ומן ההרגשות שבו והחזירה אותי לזמנים אשר הייתי סטודנט חייכני ומקפץ עם זקנקן ושיער ארוך אשר בילה את ימיו בת"א בהתרוצצויות חסרות פואנטה.

בשיחה שלנו, שלא פסקה גם לאחר 3 שעות, הגענו בנינו למסקנה ברורה בנוגע למשפחתנו.

תמיד טענתי (והדבר הוכח אינספור פעמים) שלאף אחד לא אכפת מה הולך בבית כשהדשא ירוק בחוץ.

אמי תמיד נראתה בעיני חברי כמושא הערצה, כאם תומכת. משפחתי שלי "בורכה" בה.

אנשים אהבו את הורי כמו שאני אהבתי את הוריהם.

הם לא היו חשופים לעיוותים, כפי שאני לא הייתי חשוף לעיוותים במשפחתם שלהם, אם היו.

קיים פער אדיר ביחסים הפנימיים של משפחתי לבין היחסים החיצוניים.

פעם חשבתי שאמי צבועה כלפי החברה.

עכשיו אני חכם יותר.

היא לא.

את אותו הדבר אפשר להגיד עלי, גם אני יכול להצטייר כצבוע אל מול משפחתי.

כלפיה אני כבר לא נחמד, לא אוהב, לא רחום (יותר מדי).

זה ההקשר. זו המועקה והכובד של התפתחות הדברים, היחסים.

הקשר שלי שונה כלפי משפחתי כשמשווים אותו כלפי אנשים חיצוניים.

אני יותר קשה אתם, אני פחות אוהב, אני כלל לא משקיע, אני לא סופר, אני "שורף" אותם.

אני פגוע מהם ולא רוצה לחדש, לא רוצה לתקן, לא רוצה מהם כלום.

הכל נע על גבי דעות קדומות, על ההיסטוריה, על הצלקות מהגדילה שלי.

כך שאם אצטרך אי פעם התייעצות כלשהי, אם אצטרך עזרה, להם לעולם לא אפנה אלא אם כן זה יקרה כשאני משוחד מראש בדעה שאני לא אתייחס לאותה התייעצות.

קצת עצוב, הרבה עצוב, המון עצוב, אני חי עם זה. בחרתי בזה.

לאחר נפילת אסימון זה נפל לי היום אסימון נוסף. סביבות השעה 16:30.

דיברתי עם קאלי.

אתה אני מתייעץ.

אתה אני מדבר על הכל.

היא הייתה אחת מאותם בודדים שסיפרתי להם על מות סבי.

היא הייתה אחת מאותם בודדים ששיתפתי אותם שנחת 15 מטר ממני גראד ומה התחושות שלי בנוגע לכך.

היא גדולה ממני ב5 בערך.

היא עוסקת במה שאני רוצה לעסוק כשאגדל (מתברר שגיל 23 זה צעיר).

אני מרגיש בנח אתה, אני סוג של מעריץ אותה.

ויותר מכל העובדה שהרגשות הדדיים ולעיתים אני גם אומר לה איזה משהו חכם כזה או אחר, מרהיבה.

היא כמו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי.

עד כה לא הצלחתי להגדיר איך אני מרגיש כלפיה. היא מעבר לחברה.

היא מחוייבת, היא אוהבת, היא מרתקת.

אין לי קשר מעין זה עם אחיותיי, אבל לפי איך שאני רואה אצל אנשים אחרים כך זה אמור להיות.

ואם לא, כך אני מרגיש שזה אמור להיות.

אז...

תודה לך.