אני יודע שכבר זמן מה לא כתבתי. הייתי חולה שבוע שעבר.

אחרי שלוש שנים ו9 חודשים קיבלתי לראשונה מהצבא גימלים.

המאורע היה כל כך מפתיע וייחודי  שהחלטתי שאין שום מצב שבעולם שבאמת אשב לי לנוח ואבריא.

אי לכך ובהתאם לזאת העברתי את היום הראשון שלי למחלה בישיבות. בסיום היום נסעתי הביתה.

למחרת נפגשתי עם קאלי וחידשתי את עצמי בעזרתה בסמארטפון.

ביום שלאחריו נפגשתי עם ארס. אותו אל קדום וחבר עתיק. במהלך השיחה עלתה הנקודה שבאטרף התמונות שלי פרטיות.

בסיום השיחה הגעתי לתובנה שאני לא באותו המקום שהייתי בעבר ואין סיבה ממשית לכך שהן פרטיות.

הדבר הראשון שעשיתי כאשר שבתי הביתה היה לחשוף אותן.

לאחר זמן מה חשתי בשינוי. ממוצע האנשים שהיה נכנס לכרטיס שלי בשבוע עשה זאת תוך שעתיים.

כנגזרת מכך גם מספר הפניות אלי שילש עצמו.

מתברר שאנשים מוצאים אותי יפה, חמוד, מושך. כל מה שאני לא מאמין בו, אבל החלטתי שהם אלו אשר יצאו אתי אז הם צריכים לקבוע ולא אני.

התחלתי לצאת לרצף פגישות.

דייט רדף דייט רדף יציאה רדף פגישה. אני שמח לבשר שזה חלק הארי מחוסר הזמן שמונע ממני לעדכן כאן.

להגיד שמתישהו היה לי דייט שני? לא.

אך אתמול, הדייט האחרון שלי הפליא אותי. וגם אותו. זה היה שונה, אחר.

מתוך שלוש שעות שעתיים התנשקנו. זה פשוט הרגיש נכון.

מאז הבן זוג האחרון שלי, שנתיים כבר, לא הרגשתי כך.

אחרי הרבה זמן אני אופטימי. 

אני מתגעגע לגשמים, אני לא רוצה ללכת ברחובות, אני רוצה לקפץ בשלוליות.

בינתיים אני סתם מדלג לי כשLana Del Rey מתנגנת לי באוזניי.