הרבה זמן לא הייתי פה.

מאז הפוסט האחרון. מאז אותה נסיעה הבית שרק רציתי להקיא אל הכתוב במקום להקיא אל מכנסיי.

עבר הרבה, אך לא חזרתי לכתוב פה על כך. גם על המצחיקים שבדברים.

החלטתי לשבת עכשיו וכן לכתוב, לנסות ולהבין מה מונע ממני מלהיכנס לישראבלוג. זה לא רק שאני לא כותב אלא אני גם לא קורא, איכשהו אני חש שאני נוטש את אותם האנשים אשר אני קורא אצלהם.

אני מניח שזה בגלל קריאת ההתעוררות שקרתה לי אז שכתבתי עליה בפוסט האחרון.

הוא לא טוב.

או ליתר דיוק, אני לא טוב. אני פגום ושבור וחסר תקנה ללא טיפול. אני נמנע מלהבין עד כמה חמור הדבר.

אני דוחה, ומתעלם, אני מקטין בדבר ואומר שהפרזתי, אבל אני לא.

לאחר כתיבת הפוסט נפגשתי עם קאלי והיא הבהירה לי, בברוטליות ראויה לשמע יש לציין, שזה לא ייעלם.

אני יכול לא להתייחס, אני יכול להחליף בחורים, אבל הבעיה היא אני ולא הם.

היא לא נתנה לי לעשות את מה שאני עושה עם עצמי. היא לא נתנה לי לברוח.

הרגשתי לא בנח, כחיה כלואה לפני הוצאה להורג.

חוויה שהכריחה אותי להתמודד עם המציאות, עם אותה הטראומה, עם עצמי.

זה מוטט אותי עד כדי שיתוק. כל מה שרציתי שדבריה (הנכונים והנוקשים) יפסיקו לזרום לתוך אוזניי ושאוכל לצאת מאותו מקום ארור ולהימצא במיטה,

בפינה שלי.

הבריחה הזו, זו הסיבה שלא הייתי פה.

לעיתים האדם חש כי עדיף לו להרוג אדם אחר מאשר להתמודד עם בעיה, כי כך פתרונה היה נח יותר. להעלים במקום להתמודד.

כך אני חש עם עצמי.

אך ככל שנוראה החוויה, הטראומה שעושה גלים בחיי, כך יש לה יתרון.

יתרון נוראי על פי כל בריה נורמלית, אבל עלי לא.

בגללה אני לא חש את הצורך הבסיסי ליחסי מין מלאים.

אני יותר ממוצלח בלספק את עצמי ואני יכול לחיות עם עצמי.

אז אני פשוט אחיה עם עצמי לבד.

זה לגיטימי.

לי.

פגום.