להתעורר כשהשמש מחממת את פני יתר על המידה, לנוע בחריקה צורמת לצל ולפקוח את עיני לשעון.

צהרים.

לקחת נשימה עמוקה ולהריח את שאריות הבושם הנותר על גופי.

להרגיש את הצמא שבגרוני.

לסגור את הטריס ולשוב לחשכה, לשוב לקרירות, לשוב אל מתחת לשמיכה עירום ולהריח שוב את עצמי.

לישון עוד, ועוד. עד שאקבל צלצול נוסף,

עד שאקבל הודעה נוספת.

והיא מגיעה, זמן לא רב לאחר מכן.

פגישה לצהרים.

להתרומם מהמיטה ולנשום עמוקות.

הבושם כבר נגוע בחלל החדר.

בתקרה, במיטה, בספרים, בבגדים.

הכל נוטף ריח מתיקות ממכרת.

מתארגן, מתנקה, מתלבש, מתבשם, יוצא.

הזמן חולף בין פלרטוט לצחוק ואני שב הביתה,

רק בשביל להתקלח שוב, להתארגן שוב, להתלבש שוב, להתבשם שוב ולצאת שוב.

ושוב צחוק, ושוב פלרטוט.

ועוד חבר לפייסבוק,

ועוד הודעות, ועוד מספרים.

עוד בחורים.

עוד קצינים, עוד משוחררים, עוד חיילים.

והשיחות אל תוך הליל ורק בזריחה שלמחרת אני נרדם.

לא נשארתי מספיק זמן בבית בשביל לכבס, והייתי בו ימים, חופש.

במקום לכבס קניתי בגדים.

במקום לבשל יצאתי למסעדות.

במקום להתמודד ברחתי.

צחקתי, פלרטטתי,

חייכתי עם שפתיי היפות,

קרצתי עם עיני הירוקות.

נהנתי מתשומת הלב, נהנתי ממשיכת האנשים אלי כעשים אל האש.

הבחורים לא הפליאו, לא היה משהו מיוחד.

כל אחד בתורו, מקסים ככל שיהיה, נעלם.

אך הפעם לא היה לי זמן להיות מתוסכל, כבר הייתי בדרך לאחר.

מחר אשוב לצבא. אשוב למדים. אשוב לעבודה שהזנחתי,

אשוב למציאות.

אותה מציאות שגזרתי עליה בדידות כל עוד אני לא יכול לטפל בעצמי.

אותה מציאות שאחרים חושבים שהיא נוראה.

אותה מציאות שאני מנותק ממנה כבעל פיצול אישיות.

כי אני מאושר ושמח ויוצא ועליז,

אך בין עיני הירוקות שיותר מדי בחורים אוהבים נמצאת אותה מחשבה שקובעת כי אמות לבד.

והמדים? המדים רק מדגישים את צבעם.