בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.
אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.
"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.
מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.
גאונות.
באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"
כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.
אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.
לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.
בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.
באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".
אבל בלי לחץ.
כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.
משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.
...
תגיד, אתה סתום?
אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!
בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.
הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.
אז העלתי נקודה נחמדה.
"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?
-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".
ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.
מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.
...
לא הבנתי.
הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!
בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.
פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.
ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.
אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!
מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!
מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.
לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.
זה היה ספורט חביב יחסית.
במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.
אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.
אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!
זה, ואלכוהול.
לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.
כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.
חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.
הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.
מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.
אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.
מפקד או לא מפקד?
אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.
משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.
אני לעומת זאת, לא.
לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.
כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.
בחיי שזה מעצבן רצח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy