שוק, הלם.

השתתקות, מבוכה, תהום, נפילה.

חשכה.

ומזל שהיה אלכוהול ואשראי.

בראשון בצהרים קיבלתי הודעה מאחד הקצינים שיוצאים בערב לאחד הפאבים.  מגניב.

לעיתים נדירות זה קורה ומאחר ואני מבצע בסיס סגור כאשר הרוב עושה פתוח אני מברך על כל יציאה כזו.

כשהשעה הגיעה לבשתי חולצה וג'ינס שהבאתי אתי על פי תחושה 'שיהיה לי מה ללבוש אם אי פעם נצא'.

לצערי אלו לא היו מיטב מחלצותיי כי באמת שהייתי בטוח שבחיים זה לא יקרה. מילא.

ישבנו בפאב 5 קצינות, קצין ואני. אותו בחור הוא החבר הכי טוב שלי בבסיס.

בכלליות אין לי חברים בנים. היה לי עד לא מזמן חבר ילדות שהיינו כמו אחים אבל בשל מקרה שלא אוכל לסלוח לו דרכנו נפרדו.

כך נותרתי לבד עם בנות בחיי, והוא.

אנחנו מכירים כבר מעל לשנה, יצאנו מספר פעמים ואפילו בילינו בהגנ"ש יחד שבוע על שפת ים המלח.

תמיד הרגשתי בנח לידו. תמיד צחקנו יחד גם על רמיזות הומוסקסואליות. אין לי בעיה עם זה.

אני מרגיש בנח ולכן אני לא מסתיר דבר. אני לא מעכב את עצמי. אני לא עוצר את עצמי.

במיוחד לא בחברת חברים.

לא שאני אדם שיוצא בשלטי חוצות ונורות ניאון אבל בהחלט לא קשה לפספס זאת. או כך לפחות חשבתי.

מסיבה לא ברורה בזמן האחרון אנשים אומרים לי שזה לא כזה ברור, שיש על מה לתהות במיוחד אם לא יודעים מה לחפש.

 כל מקרה,

ישבנו שם, צחקנו, שתינו נהנינו. אז הוא שאל אותי בגיחוך אם בכלל אי פעם עשיתי משהו עם בנים.

עניתי לו כתמיד במלוא האמינות.

"כן, היה לי חבר מעל לשנתיים".

פה חל תפנית. בעיקר בפניו. החיוך נעלם. גם שלי.

"תפסיק", זאת המילה המהדהדת בראשי לאחר חילופי מילים מועט.

הבנות שמו לב לירידת האושר ועליית המתח. לדאון שנפל עלי.

הוא גם.

הוא כלל לא הבין. הן גם לו.

פעם ראשונה בחיי שקיבלתי סטירת לחי. פעם ראשונה בחיי שאני חש חבטה בקיר בטון כשאני מדבר על הנטיות שלי כשאני חש בנח.

אני יודע לצנזר את עצמי, אבל מעולם לא חשבתי ששם, בקבוצה הזו, אתו, אני צריך לשתוק. להסתיר חלק כל כך מהותי מעצמי.

בכל זאת, אנחנו היינו חברים טובים מאוד, הוא תמיד נתן לי את תחושת הנינוחות עם מי שאני.

כנראה ש'dont ask, dont tell', תפס לחלוטין אתו אבל  אף פעם לא חשבו לספר לי.

 הבנות הסתמסו אתו, ניסו לעודד אותי.

יצאתי מהדאון. שתיתי.

לא היה לי נעים פתאום. חשתי כאילו נפלתי לאמבטיית קרח.

הרגשתי שגם הוא מצטער על איך שהדבר יצא, הוא שאל אותי אם אני בסדר.

אז לא, אני לא בסדר.

אחת הקצינות ניגשה אלי שחזרנוו לבסיס ואמרה לי לנשום, "יש אנשם פרימיטיבים, אין מה לעשות".

מעכשיו תמיד אשקול שוב לפני שאהיה אני.

כי מתברר שזה לא משנה.

לא משנה שהיינו חברים.

לא משנה שכל יום אכלנו יחד צהרים.

לא משנה שהיינו יוצאים כל הזמן.

לא משנה שאנחנו כבר שנה חברים טובים.

לא משנה שתמיד צחקנו על זה.

לא משנה.

כי אני הומו.