שוב אותו מבט.

אותו מבט של הבחור הנעוץ במבטי שלי, בעיניי.

"העיניים שלך כל כך יפות",

ולעולם לא ימאס לי לשמוע על כך.

ולעולם לא אחסום הערה זו,

ולעולם לא אסתייג,

ולעולם לא אתעלם.

לעולם אחייך חיוך מלווה בברק החולף בעיני אשר מטריף אותו.

טובות הן, מושכות, ירוקות. של ילד טוב, של אדם טהור.

אם רק היה יודע מה מסתתר מאחוריהן.

וכשמוריד את עיניו מטה וחולף על אפי נתקל הוא על פי.

בשפתיים העבות, האדומות, וגם עליהם הוא מעיר.

לימדתי את עצמי להפסיק להסמיק בשלב זה.

וכשהערב ממשיך, והוא ממשיך למצוא בי עניין, ואני בו,

האירועים מתחממים.

חושף אני צד אחר בי.

לא כזה נאיבי, לא כזה ביישן, לא כזה מאופק.

אני אוהב לראות את עיניו הנפערות, אני אוהב לשמוע את ההפתעה בקולו.

עם כל מעצוריי, עם כל הסתייגותיי, עם כל מחשבות האדם עלי,

אני שונה.

אני יודע זאת, אך רבים אחרים טועים בחושבם עלי ומייצרים מעין דמות שגויה.

עם מבט משובב אני גורם לו לגנוח בקול רם, למרות שהוא מנסה שלא.

אני מכיר בכוחי. אני מכיר ביכולותיי המיניות. הוא לא, והוא טעה.

גורם ההפתעה רק מלהיב אותי יותר.

לאחר זמן לא רב הוא גומר,

בהתנשמויות כבדות וזיעה הנוצצת על גופו.

אני רק מחייך.

"אתה אגרסיבי".

אני יודע. אני חסר סבלנות בכל הנוגע לכך, כשאני מרגיש בנוח ואני רוצה.

הוא, כמו אחרים, התבלבל בין המציאות לבין מחשבותיו.

פסיביות בשבילי היא רק ורק העדפה מינית במיטה. רק העובדה שאני אוהב לחוש את האקט עצמו.

אני מאמין שכל הומו באשר הוא חייב לחוש זאת ואני כלל לא מבין את אלו שמתרחקים מכך כאילו מאש.

זה כיף. זה השיא. זאת אורגזמה לשמה.

אבל כשהעניינים לא זזים מספיק מהר לפי דעתי,

אז כן. אני לוקח את העניינים לידיי שלי.

אך עייפתי.

עייפתי מחיפושיי, עייפתי מהדייטים, עייפתי.

אני לא מוצא אותו, אותו אדם אשר אוגר בתוכו בגרות אמיתית וכנה המתובלת ברצינות שלולת משחקים המתאפיינת בשנינות, ציניות ועוקצנות. בעלת יכולת הבנה שסגורה על עצמה ורצונותיה.
עטופה יפה באריזה אקטיבית יוזמת.

ולא, הכוונה לא ביופי טהור. יופי זה משהו אשר משתנה מאדם לאדם.

הכוונה באותה אגרסיביות אשר צפונה בי.

יהיה כל כך מקסים אם אמצא אדם כזה.

כי כשאמצא אותו,

אתחתן אתו.

מישהו מתנדב?